ארץ הזיכרון

/// מאת: יובל ליבליך. מוזיקאי, מתרגם, כותב ועורך פרילנס. סטודנט לתואר שני בחוג לפילוסופיה אוניברסיטת תל אביב.
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013

ג'ניפר אבסירהג'ניפר אבסירה, מתוך פרויקט "אלסטיק" :
צד ימין – אביעד בר-נס | צד שמאל – מקור לא ידוע

למה ומדוע אני חייב להסתלק כל כמה חודשים בעקבות האיוולת? האם לא די בנסיעות הרבות שזימן לי משלח ידי, או שמא קשה עלי הפרישה למשרד הנוח של מרצה לעיתונות חוקרת בטקסס? אז הנה שוב אני בכפר הררי לדוגמה באי יווני, מתבשם מן המשב הקריר בצל הגפן והתאנה ולוגם להנאתי. "אחח, לחיי הפשטות…", אני מרים את הכוס הגבוהה עם האוזו המלבין כשהקרח מפשיר. אלא שאז מעקצץ המצפון שאולי אין לי ומצווח: "קום, שיכור נרפה. מי שותה בצהריים? כלך ולך-לך לקנות מתנות לאישה, לאמא, לסבתא, לדודה, לילדים ולאחיינים!".

לא הייתי צריך להרים את עכוזי מכורסת הנצרים כדי לראות שכל הכפר אינו אלא מקבץ של דוכנים מעופשים וחנויות בוטיק מסוגננות לממכר מזכרות. אין תושב שאינו מגויס לציד. אפילו הנזיר הבודד משווק איקונין מזויפים. כולם כאן מבינים שאפילו כומר טקסני שמרן בדרך לווידויו האחרון של נידון למוות נזכר באושר היווני כשחודר לאפו ניחוח הזית והמרווה של הצלב שקנה כאן למזכרת. אין כוח כביר מהזיכרון…

"לא!" אמרתי לעצמי בקול. "אני לא קונה מזכרות!" אפילו המלצר האדיש זקף אוזניו. דווקא אני, האיש שיודע את האמת על מזכרות, אמור לדעת שהצלב של כומר הכלא לא הגיע מיוון אלא מאימפריית הקשקושים של סין, שכל ההיצע הססגוני והמיוחד של שודדי המזכרות של העולם מיוצר שם בחסותו של הדוד סם.

"עצום עיניך ואחר כך תיזכר היכן אתה", חשבתי כהרגלי אותו בוקר כשנחתי שוב בנמל תעופה זר בתום מסע שנראה אינסופי. אני תמיד חייב לדעת מה מיקומי בערפל ואותו יום התעצם התימהון לכדי חשש. למרות ששדה התעופה נראה ככל שדה דומה בתבל, שטמתי את הרודנות הסינית. הלימוזינה שהמתינה ביציאת בית הנתיבות הייתה מנומרת בצבעי צבא גרילה כך שהייתי על הקצה. מה בין ג'יפ 'האמר' צבאי המוסווה כמונית שרד לבין מזכרות? מוזר, אך הרגשתי בבית בפנים. על הפגוש התנוססו מדבקות מוכרות: גולגולת שור בעלת קרני ענק עם הסיסמה: "הכוכב הבודד. אצלנו הכל גדול יותר!" וסיסמת חיל הנחתים "נאמן לנצח".

"בבקשה סר, התרווח. צפויה לנו נסיעה של שעתיים בהתחשב בפקקים". אמר הנהג במבטא מתנגן כקולו הצרוד של מרל הגרד. מנה נאה של נוזל כתום מבית היוצר של הג'נטלמן ג'ק דניאלס, נמזגה לכוסי, ללא קרח כמובן. כולם כאן מביני עניין. זה מתאים ככובע גנבים שחור והדוק לגולגולת הפר המלבינה לה בשמש הקופחת של טקסס ולכוכב הבודד המאיר על באר נפט.

רק כשהחלה הנסיעה התגלה ששוב צפוי לי מבט ייחודי על העולם. חלונות הרכב היו אטומים לחלוטין להפרעות העולם החיצון ולקרינתה הנלוזה של הסביבה.

"סלח לי מר בחור, אודה לך מאד אם אוכל לפתוח חלון?" שאלתי בשיא הנימוס הדרומי.

"לא סר. אתה מוזמן ליהנות מהמשקאות, מהווידיאו ומהמחשב. אין קליטה סלולרית. וזכור – אסור לצלם." פלט הנהג והגיף את המחיצה בינינו.

המסך ירד. ידעתי שהיעד סודי. אבל כעת, בתא הנוסעים האטום והיוקרתי בקושי האמנתי שרגלי הדואבות משעות ארוכות במטוס דורכות על קרקע מוצקה. לפני שנרדמתי כמו בול עץ נזכרתי בסיפור על חלמאי אוויל שסב על עקביו לאחר שסובבו את נעליו ושב בטעות לעירו. אולי גם אני אקיץ ביוסטון, טקסס שממנה המראתי?

זה לא היה רחוק מהאמת. בתום שעתיים של שנת ישרים באדיבות הבורבון של "האדון ג'ק", הפציעה השמש בחלונות הפתוחים לרווחה אל מול שער פלדה גבוה ומאובטח כמו מחסני הזהב בפורט נוקס. "ברוכים הבאים לממורילנד – ארץ הזיכרון", נבח ממעל שלט מעוטר בפסים ובכוכבים של הדגל.

המחסום נפתח. התקדמנו ביער אמריקאי טיפוסי של עצי אדר, אלון, בוקיצה, קיסוס ושרך.

לפתע הופיע דשא מטופח. מתוכו התגלה גוש מבנים כביר. עיר מחסנים? כלא תעשייתי? מפעל למכוניות? קסרקטין של שכירי חרב? לשני מקומות כאלה הובלתי בזינזנה נוחה, שחורה ואטומת חלונות כמו מריה שחורה, לבסיס המפציצים האסטרטגיים ולארכיב בבטן הר נידח. זה לא קרה מחוץ לאמריקה, עדיין לא קרה.

ודבר אחד ברור: כל פסיק, בדל או פרצוף כאן אמריקני כמו דולר ירקרק. כל נפש על רציף ההעמסה שלאורכו חנו עשרות סמיטריילרים, חבשה כובע רחב שוליים של אנשי מערב ו'סמוקי צוואר' דרומיים. כל פרצוף שאינו ממין הבוקר הלבנבן היה חושש פה מלינץ'. ולמזלי איני שונה במיוחד…

"ברוך הבא לממורילנד, ארץ הזיכרון. נהנה מביקורך בסין?" דקלם במכאניות ובנימוס צבאי, מארחי, הסנטור אשטון מקוי, ונגע בשולי כובעו. נוכח התקיפות של לחיצת ידו חשתי חוסר אונים כמו מהגר לא חוקי בגדר המערכת. הייתי נבוך שבעתיים ללא מגבעת. אילו ידעתי, לא הייתי שוכח שמגבעת היא חובה ומתחמש בכובע הסטטסון שלי – מהות הרוח האמריקנית האמיתית. ואכן, כמו כל שריף מהסרטים, היה מקוי חמוש בסטטסון ואקדח תופי בנוסף לשני אייפונים ומכשיר קשר שטרטר בעגה דרומית גרונית.

"זה בסדר. אני מכיר את חוסר הוודאות שתוקף כל אורח שמגיע לכאן", אמר בלבביותו המכאנית, הסיר את המגבעת והחליפה בקסדת עבודה לבנה עם דגל ארה"ב. "ואני מתנצל על החלונות האטומים בדרך. האבטחה היא בנפשנו. בגלל זה גובה גדר המערכת החיצונית שלנו הוא שבעה מטרים. יש גם גדר פנימית. הכל ממודר. כל מעבר מבוקר והשטח כולו מכוסה במצלמות אבטחה. חוץ מזה, חבוש את הקסדה. צריך לשמור על הראש…".
"אז למה האקדח אם הכל בטוח?" שאלתי וחבשתי את הקסדה המצוחצחת.

"לפעמים אי-אפשר שלא להיעזר 'בכלי המשווה' הישן והטוב – הרי כולם שווים מול אקדח תופי. כן, כנופיות של גנבים סינים מצליחות לפעמים להתחפר ולהגיע עד הרציף", אמר ברוגע של דמגוג משופשף.

"ומה קורה למסתננים? הולכים בדרך כל בשר?".

"כלום. כמו כל דבר שתראה כאן, גם זה לא מה שזה נראה ואפילו לא משמיע קול ירי", השיב אשטון בחיוך רחב ופרק את הכדורים מאקדחו במיומנות של תת אלוף בנחתים. "הכדורים טעונים בסם הרדמה ושכחה. הנפגע פשוט מתעלף במקום, ואז הנהג פשוט נפטר ממנו במרכז בייג'ינג. הוא מתעורר עם כסף לנסיעות בלי לזכור מה קרה… אבל עזוב. למה טסת עשרים שעות? זה לא מחנה הסגר אלא ארץ הזיכרון – אנחנו מייצרים דברים שמזכירים לאנשים אחרים את הרגעים ואת המקומות היפים של חייהם. אתם רואים את הדברים שאנחנו מייצרים – ונזכרים".

עוד סלוגן. חשתי תלוש לחלוטין. ברמקולים התנגן השיר "Free Bird" של להקת Lynyrd Skynyrd. מוכרים כאן, בחסות הגיטרות הרועשות, חופש לעוף כציפורים למחוזות הזיכרון. מוזר יותר שכל פרצוף פה התחנך על ברכיהם המזוקנות של הדוד סם או רוברט אי. לי. האם אני באמת בסין?

הסנטור הזמין אותי לשבת לצדו בקלנוע חשמלי שהשתלב מיד במהירות מופרזת בתזזית של מלגזות טרקטורים ומנופים שהעמיסו אינספור ארגזים למכולות של סמיטריילירים.

"קטמנדו 21, קזבלנקה 17, קופנהגן 13!" קשקש כרוז בדומה לכרוזים ברודאו או במרוצי סוסים. ראשי הסתחרר מהבלחת ריחות חריפים. הזעתר של ירושלים העתיקה; השמנים האתריים של מזכרות 'אפריקניות' בהארלם; הנרות בוותיקן; עצי הזית של כרתים.

"לא יאומן, הה?" תמה הסנטור, "זה הסדר העולמי החדש בזעיר אנפין. כל העולם – מחסן אחד, וכאילו נברא מחדש כל רגע. ולכן בדיוק צריך למהר. המהומה הזאת מסוכנת וכל רגע עלול להתנגש בנו אוכף לוהט שיפיל עלינו טון של פסלוני בודהא מנחושת. חוץ מזה, ממורילנד גדולה כמו ניו ג'רזי…", הזהיר והתחיל לדהור בפראות כאילו רצה לנגח שאלות מביכות. השיחה פוגעת ביעילות.

"מרכז העצבים שהופך כל מזכרת למזכרת," הכריז בין שתי מחיצות שקופות שמאחוריהן עמלו פועלים בסרבלים לבנים ובמסכות סביב דוודים ענקיים ומהבילים. "ברוך הבא למתחם תמציות הריח. כל מזכרת צריכה לעלות ארומה נכונה, כאילו יוצרה באמת בארץ המקור, או שמא נכון יותר לומר שזו ארץ היעד? כשאני שולח צלמיות חרס ליעד כמו חנות מזכרות באתונה צריך לעלות מהן ריח של מלח ים, טימין וגיר. בלוס אנג'לס, צריך ריח מושק, ורדים ועור איטלקי. הכימאים שלנו מסנתזים כל ארומה, מוסיפים לכל ארגז תמצית ריח ורק אז הוא נאטם. התמצית כה מרוכזת כך שאם עומדים עשרים מטר מארגז של פסלי פרעונים מצריים, אפשר להריח עדר גמלים".

לפני הספקתי לשאול משהו, הקיש מקוי צופן. שער אדיר נפתח. נכנסנו לעולם אחר ובו ריח מלאכות של פלסטיק. אור השמש חדר מזגוגיות הגג התלוי עשרות מטרים ממעל וחצים כיוונו את התנועה למבוך של מסדרונות צדדיים. בכניסה לכל הסתעפות התנוססו דגל לאום, שם ומספר. מקוי המשיך להרצות:

"אני מסביר לפני שאתה שואל: כל המזכרות מיוצרות על אדמת סין בידיים סיניות בהדרכת מעצבים ילידיים שמשתכרים לפעמים פי אלף מהמקובל בארצות המוצא. המעצבים מקבלים ביטוח רפואי מקיף ואשרה אמריקנית לכל החיים. אבל אין להם צל של מושג לגבי היקף הפעילות הכוללת בחברה. הם מכירים אך ורק את המדור שלהם. הם לעולם לא מגיעים למחסני השילוח ושבים בסוף יום העבודה למשפחות שלהם בעיירה אמריקאית שהקמנו פה. הם קמים בבוקר ומדריכים את הפועלים ואת הפועלות הסינים שעובדים וחיים בתנאים משופרים מאד ביחס למקובל בסין. העובדים הסינים גרים בעיר סינית שהוקמה בתוך המתחם הסגור. והתנאי היחיד: למי שרוצה לעבוד אסור לצאת".

"אז הם חיים מאחורי מסך בערות, בלי לדעת מי הם ומה קורה בחוץ"? שאלתי. מקוי הרהר. לשונו נבלעה. הוא נעץ בי מבט חד.

"אין מסך בערות. זה מצב בלתי אפשרי. לכל עובד יש אישיות ונטיות, בתוספת תנאים סוציאליים משופרים, מסעדות ומקומות בילוי. לכולם יש משכורת טובה, תאוות ותחביבים. זה מחויב המציאות וגם טוב למוראל: סיני שמכיר קרמיקה יוונית יכול לדעת ששכנו מגלף פסלוני עץ אם הם מבלים ביחד. רק שאין להם מושג מה עושים עם התוצרת: זה 'לייצוא'. אבל מתחם השילוח שבו אנחנו מסתובבים עכשיו הוא מחוץ לתחום. רק עובדי השילוח, שכולם חיילים אמריקנים משוחררים, יודעים שהמזכרות של כל העולם מיוצאות מסין לכל העולם. אפילו המקומיים שמגייסים 'מעצבים' בארצות שמייצרים מזכרות לכל העולם. הם יודעים אך ורק שהם יכולים להציע תנאי עבודה כמו באמריקה למספר מועמדים".

"ומה לגבי העובדים האמריקנים? כולם לבנים, דרומיים, מצוחצחים ומגולחים. אין כאן אפילו אחד שחור או מקסיקני… זה אמריקני"? תהיתי, "תבין גבר", השיב הסנטור, "כל עובד אמריקני נבחר בקפידה. כולם שומרי חוק וסוד מושבעים שלא יכניסו לכיס אפילו חפיסת מאיות שנפלה להם מתחת לאף. ולא חסר פה מגוון. האמריקאים והמעצבים האתניים חיים ביחד בעיירה האמריקאית ממוריוויל. יש להם בתי ספר אמריקאיים, להקות קנטרי, רוק ובלוז, מסבאות, מגרשי פוטבול ובייסבול ואפילו מועדון חשפנות… שעתקנו את אמריקה באותה מהימנות שאנחנו משעתקים מזכרות בתוספת קרנות השתלמות ומלגות ללימודים. כולם רשאים לפרוש, בתנאי שישמרו על הסוד לאחר עזיבתם. הלוואי על כל אזרח אמריקני".

"ומה זה?" שאלתי בזעזוע כשנכנסנו לאולם שעל מדפיו מסודרות צלמיות הדומות לראשים הערופים בגיליוטינה. ממש מחסן של שיבוטים. כל הראשים היו לבנים ודמו זה לזה.

"זה 'מחסן גדולי העולם'. כל הפריטים מהסוג הזה מרוכזים יחד בגלל שהמידות שלהם זהות. זה מקל על האריזה ועל הסידור בקופסאות", התפאר מקוי. עיניי רצו בין הראשים המסודרים בשורות עד לאור המקרין מהגג. הם עתיקים וצעירים. כולם דומים ומסומנים בצופן מספרי. לכל צלמית צמודה טבלית מתכת שעליה אמרת כנף מפי האדם שכזה היה ראשו.

"עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל אדם אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד." אמר ראשו של עמנואל קאנט במדפים התחתונים.

"לא שהתכוונתי שניכנס דווקא לאולם הזה… אבל כמו שאתה רואה, לכל אישיות חשובה מהעולם יש אמרה מהותית שמוכרת אותו. חלק נמכרים בכמויות וחלק לא. זה הכי חשוב, לא? הרבה אישים מעלים אבק, הם לא נמכרים." אמר מקוי, בקושי מסתיר גיחוך.

אחזתי בראשו של קאנט.

"אז אתה רוצה אותו למזכרת? ביקורך יגיע לקיצו בקרוב, וכל אורח שלנו יכול לקחת מזכרת… כמובן שאם תרצה, נארוז לך מה שאתה רוצה במחיר הקרן. ורק שתדע, כל פריט במחסנים עבר בקרת איכות. פריטים פגומים מושמדים לפני שמשלחים אותם לכאן. אבל רק כדי לסבר את האוזן, מעניין כמה האיש הזה מכר…", אנפף והקיש מספר קטלוגי במחשב סמוך כדי לברר. "אין בעיה. קח אחד, אפילו שניים! חוץ מכמה פרצופים בקלינינגרד, רוסיה ואתר שמשווק ראשים של פילוסופים ברשת אין סיטונאים שמזמינים אותו, העקומה שלו ירודה מאד". השיב המארח ובהה בנעליו בשעמום. הפכתי למטרד, ואכן, עוד לפני שהספקתי להודות לו, הושיט לי בחטף את ימינו הגדולה כמבקש לסלקני.

"צר לי סר, אבל אני חייב לעזוב. ילוו אותך החוצה", אמר והצביע על רכב גולף אחר שהופיע בדממה. "מכאן, אדוני. בבקשה", הורה לי לבוש מדים מנומרים עם M16 בנימוס משטרתי נוקשה, ועיקם את אפו כששלפתי פנקס ועט.

"אדוני, כתוב לאחר שתצא", פקד. חששתי שכפי שמייצרים פה זיכרונות, כך גם מוחקים אותם והסקתי שפנתיאון הראשים המלאכותי הזה הוא סך הבערות של האנושות. כל תובנה וכל איוולת מהותית שהמין האנושי הפיץ או הפריך עומדת באוויר המחסן שבו כל האישים דומים ונראים חפים מכל תכונה ואולי אף מאנושיותם…

"אתה בסדר אדוני"? חתך השומר בקוצר רוח מצמרר. ולחש משהו בקשר. שלא אשמע חס וחלילה.

כעת נזכרתי למה אני בז לאספני המזכרות שצוברים גושי חומר חסרי ערך. שמחתי שראשי עדיין מחובר לכתפיי. מיששתי את הראש הערוף היצוק מפיברגלס קליל, חלול, קשיח וזול, ולפני שעליתי לטיסה הביתה נתתי אותו לילד סיני חמוד. ייתכן שהטיפוס שכך נראה ראשו פעם, היה סולח.

///

מתויג , , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: