תגית: אמא

על יום שבו אמא אבא, ודוד ויטגנשטיין בא לביקור

/// מאת: נעמי הברון. סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וב"א למצטיינים, כותבת את התזה בהדרכת ד"ר ענת מטר בנושא רכישת שפה לפי הפילוסופיה של ויטגנשטיין, ואמא לאיתי בן שבעה חודשים.
/// 0618 גיליון 001, אביב 2012

שבעה חודשים שאני אימא טרייה. בהדרגה, תפקידים "ביולוגיים" התחילו לסגור עלי. מכיוון שרק אני יכולה לקום כל שעתיים בלילה להיניק, מכיוון שרק אני סבלתי מהכאבים ומהקשיים הפיזיים של הלידה, רק אני האימא. בן הזוג עושה כל שהוא יכול: מחתל, מעסיק את התינוק, מרגיע, מאמבט. אבל בבוקר הוא צריך ללכת ללימודים ואני נשארת אימא.

כשהוא חוזר מהלימודים הוא צריך ללמוד. אני צריכה לספק רק עוד שעה-שעתיים של שקט. אני לא עושה את זה בשבילו. הלימודים שלו הם הלימודים של שנינו כרגע, ההצלחה שלו היא ההצלחה של שנינו, של המשפחה, של המערכת. זה לא בגללו שהמערכת "יצאה מאיזון", שבמקום ששני החלקים שלה ילמדו ויעבדו, יתפתחו אינטלקטואלית ומקצועית, חלק אחד עובד ולומד, והחלק האחר חולם להצליח, בין הנקה להחתלה, לגמור את הכלים ולאכול ארוחת צהריים. מה שהוציא את המערכת מאיזון הוא גם לא החלק החדש, הטרי, בן השבעה חודשים, שמחייך ושצוחק ושמזין את המערכת באושר בלתי מוסבר. מה שמוציא אותה מאיזון הוא ההתאבנות בתוך התפקידים, או המושגים, "אימא" ו"אבא". מה שמוציא את המערכת מאיזון הוא ה"מציאות", ה"חברה", ה"סביבה". איך קרה שמסטודנטית מבטיחה לפילוסופיה הפכתי לקלישאה של עקרת בית משנות החמישים? האם דבר לא השתנה בתפקיד ה"אימא"?

ניתן היה לערוך ניתוח פילוסופי על-אודות לחצי החברה או הסביבה, לבדוק אם אני ובן זוגי במקרה לא רדיקליים מספיק, לא מספיק אוונגרד. אפשר היה להראות איך זה כן עובד בשוודיה, או בפרדס חנה, והיה יכול לעבוד גם אצלנו לו היה לנו אומץ. אבל אני לא מבקשת לעשות את הדברים האלו, אני מבקשת לספר על יום אחד שבו אני הייתי "אבא" טרי, ובן הזוג היה "אימא", ומה היום הזה עשה למושגים האלו.

יום שבת, בערך בעשר בבוקר. לילה טרוף נוסף הצטבר בערימה מאחורי גלגל העין. הכיור שאג וגעש מכלים, התינוק שאג וגעש לתשומת לב, הכלבה שאגה וגעשה שהיא צריכה לצאת, בן הזוג התחיל לכתוב עבודה ללימודים, "אימא" צריכה לספק ל"אבא" שקט.

"י'", אני לא יכולה. לא יכולה לשמור על התינוק, לא יכולה לעשות כלים, לא יכולה להכין לנו צהריים, לא יכולה לצאת עם הכלבה. נשברתי".
"נ'", הוא ענה, "אני לא יכול לכתוב את העבודה הזאת. התייבשתי. רוצה לשחק עם הבן שלי, לצאת עם הכלבה שלי".
"י'", אמרתי, "אולי אתה רוצה להיות 'אימא'?"

במחצית היום השנייה אני הייתי "אבא". ישבתי בשקט בכורסה הנפתחת, בעוד "אימא" הלך לטייל עם התינוק ועם הכלבה. חיפשתי מאמרים, אירגנתי ביבליוגרפיה, חשבתי על רעיונות חדשים לעבודה שעל בן הזוג כבר נמאסה, אבל בשבילי הייתה נווה מדבר של רעיונות חדשים. צחוק הגורל – עבודה לקורס "אבהות כנרטיב טיפולי". בן הזוג היה "אימא". הוא חזר בשמחה מהטיול הארוך: "איזה כיף להיות איתו ורק איתו. לא להעסיק אותו ביד אחת ולנסות בו-בזמן לקרוא מאמר, לא לנסות להרדים אותו כדי להצליח ללמוד למבחן, אלא באמת להיות איתו, לראות אותו. עכשיו אני מכין ארוחת צהריים ואת תמשיכי ללמוד."

י' באמת היה "אימא" טרייה, ואני הייתי "אבא" טרי. אם היינו מתחלפים ליותר משבוע, איש מאיתנו לא היה נשאר טרי. הגמישות, הזמניות והנדיפות של החלפת התפקידים, הם שאפשרו לנו להנות מהם. מה רע? למה לא להחליף? ממילא אנחנו לא פועלים בשביל עצמנו, אלא בשביל המערכת, המשפחה. ממילא הכוחות שלנו הם כוחות של מערכת, הקשיים שלנו הם קשיים של מערכת; והוא עוד לומד טיפול משפחתי… אבל אני לא לומדת טיפול משפחתי. אני לומדת פילוסופיה. שלוש מילים, וכבר אפשר להגדיר ולתחם אותי.

בזמן שישבתי על הספה, הירהרתי בויטגנשטיין

מה היה אומר על גמישות של תפקידים? מה היה אומר על המושגים "אבא" ו"אימא", על גבולותיהם?

לפי ויטגנשטיין, מושג הוא כמו תמונה מטושטשת, אי-אפשר לשרטט לו גבולות חד-משמעיים. הליקוי בתמונה אינו בגלל פגם בציוד הצילום, ולמעשה אין הטשטוש של התמונה ליקוי כלל וכלל. תפקידה של הפילוסופיה איננו לתקן את הציוד כך שהתמונות יתחילו לצאת חדות ונוכל סוף-סוף להבין אחד את האחר. אנחנו מבינים זה את זה בלי עזרת הפילוסופיה, ודווקא הטשטוש של התמונות הוא מהדברים שמאפשרים לנו לעשות את כל מה שאנחנו עושים עם שפה. כשאני שואלת "מהו באמת 'אבא'?" (או אולי "מה באמת צריך 'אבא' להיות?"), אינני יכולה להשיב תשובה סופית, מוחלטת, או נכונה יותר מהאופן שבו אנחנו משתמשים במושג "אבא". את התשובה לשאלה מהו, או מה צריך להיות, "אבא", אנחנו נותנים בפרקסיס, בשימוש שלנו בלשון ביום-יום.

/// ג'ניפר אבסירה
ג'ניפר אבסירה

המושגים המשמשים אותנו בדיבור היומיומי אינם תחומים בכללים כלשהם שמגדירים את גבולותיהם. ייתכן שתתנגדו: כיצד משתמשים במושג שאין לו גבולות? ויטגנשטיין מבהיר: בטניס למשל, אין כלל עד לאיזה גובה מותר לזרוק את הכדור, ובכל זאת טניס הוא משחק, ויש לו כללים. אין צורך לתחום משהו בגבולות מוחלטים כדי להשתמש בו. אנחנו אמנם יכולים להגדיר מושג לצורך מטרה מסוימת, אך לא ההגדרה הופכת את המושג לשמיש. כך למשל אפשר להגדיר בחוק כל מי שהוא אב ביולוגי של הילד או כל גבר שאימץ אותו באופן חוקי כ"אבא", ואולם לא ההגדרה היא שמאפשרת לנו להשתמש במילה "אבא" בשפה הרגילה.

האם חוסר היכולת לתחום באופן סופי ומוחלט מושג, כמו המושג "אבא", מקשה עלינו להבין זה את זה? האם לא היינו יכולים להבין זה את זה טוב יותר לו היינו מגדירים אחת ולתמיד מהו "אבא"? ויטגנשטיין עונה:
"אילו מתח מישהו גבול חד, לא הייתי יכול להכיר בו כאותו גבול שתמיד רציתי גם אני למתוח… שכן כלל לא רציתי למתוח גבול כזה. אפשר אז לומר: המושג שלו אינו זהה לזה שלי, אלא שהוא קרוב שלו. והקרבה הזאת של שתי תמונות, שהאחת מהן עשויה מכתמי צבע שגבולותיהם מטושטשים, והאחרת מכתמים דומים להם… אך גבולותיהם חדים. הקרבה היא אפוא בלתי ניתנת להכחשה, ממש כמו השוני."(1)

ויטגנשטיין אינו אומר כאן כי המושג שיש לי בראש על מהו "אבא", והמושג שיש לכם הקוראים בראש לגבי מהו "אבא" שונים. הוא גם לא טוען שאנחנו מתרגמים את המושג המנטלי השונה, "אבא", לאותו המושג הלשוני. הוא אומר שמושג הוא דבר גמיש. אנשים שונים יכולים להשתמש בו באופן דומה ואותו אדם יכול להשתמש בו באופנים שונים בהזדמנויות שונות. ויטנגשטיין אפילו אומר: "וכלום אין גם מקרה שבו אנו משחקים ו'ממציאים את הכללים תוך כדי משחק'? ואפילו מקרה שבו אנו משנים אותם – תוך כדי משחק."(2) כלומר, לא רק שהמושג לא תחום לחלוטין על ידי כללים, אלא שגם הכללים שאנחנו מסכימים עליהם יכולים תמיד להשתנות.

כשביום שבת אחד הייתי אבא, השתמשתי במונח פנימי של המערכת החברתית באופן רענן. לא קראתי תיגר על הסדר החברתי יותר מאשר הבעל של השכנה, שמחליף בלילה חיתול. אני לא רדיקלית יותר ממנו. שנינו מדברים באותה השפה, משחקים באותם המושגים. ההבדל הוא אולי רק בזה – שהפעולה שפעלתי בשפה יוצאת, ברגעים אלו ממש, מחדר התינוק אל עלון החוג לפילוסופיה, ומשם – אליכם הקוראים.

ויטגנשטיין שואל כיצד אנחנו מגדירים למשל, את המילה משפחה. האם בכל המשפחות יש אימא ואבא? לא בכולן. האם היא תמיד, כמו שכתוב בוויקיפדיה, "מוסד חברתי המאגד יחידים לקבוצה שיתופית הדוקה"? אני לא חושבת. משפחות דומות אלו לאלו בנקודות מסוימות, הן יוצרות רשת של קווי דמיון, אך אין הגדרה אחת שתוכל להכיל את כולן באופן שיניח את דעתנו. ויטגנשטיין קורא לזה "דמיון משפחתי", כל הדברים שאנחנו קוראים להם "משפחה" דומים אחד לשני כמו שקרובי משפחה דומים אלו לאלו: כמו שלאימא ולתינוק יש שפתיים דומות, ולאבא ולתינוק יש עיניים דומות, אך אין קו דמיון אחד שמאפיין את כל בני המשפחה.

משפחה, אימא, אבא, תינוק, טיול עם הכלבה, כורסה נפתחת, אלו מושגים חשובים וכבדי משקל לא פחות ממושגים כמו "לוגיקה", "דקונסטרוקציה", או "הדרה". כמו שויטגנשטיין אומר:
"אנו שרויים באשליה שהמיוחד, העמוק, המהותי עבורנו בחקירתנו, טמון בכך שהיא משתדלת לתפוס את המהות שאין-דומה-לה של השפה. כלומר, את הסדר השורר בין המושגים של משפט, מלת היסק, אמת וכן הלאה. סדר זה הוא סדר-על בין – כביכול – מושגי על. בעוד שהמילים "שפה", "ניסיון", "עולם", במידה שיש להן שימוש, הריהו חייב להיות עניו ממש כמו זה של המילים "שולחן", "מנורה", "דלת"."(3)

ויטגנשטיין לא מתכוון להאדיר את המילים היומיומיות או הארציות, ולהפוך אותך למורכבות או מופשטות כמו המילים "ניסיון" או "עולם", אלא להראות לנו כיצד גם למילים פילוסופיות כמו "ניסיון" או "עולם" יש משמעות רק במידה שאנחנו משתמשים בהם בשפה. הוא מתכוון, כלשונו "להחזיר את המילים משימושן המטפיסי אל שימושן היום-יומי".(4)

ביום-יום שלנו, בין הנקה להחתלה, פשוט לנו לשקוע לתוך הנוחות הקשה של ה"אימא" וה"אבא", של ה"לימודים" ושל ה"עבודה". אבל כשאנחנו מצליחים לצבור חמש שעות רצופות של שינה, אני ובן הזוג מרגישים לעיתים לכודים בתפקידים שלנו, רוצים לפרק אותם, להשיל אותם, לצאת מעבר להם. אז אנחנו שמחים שנולדנו לעידן "ויטגנשטייניאני" שבו אנחנו יכולים להניע את הדינמיות של המקום שלנו. אנחנו מצליחים להרגיש שאנחנו לא חייבים להיות לכודים בתפקידים שלנו, אלא גם יכולים לשחק בהם באופן חופשי.

כשאני "אבא" אני מניחה בצורה מרומזת בדיוק את מה שפוגע בי ביום-יום, שאני מבקשת לערער עליו: אבא ילמד, אימא תיתן לו שקט כדי שהוא יוכל להתקדם ולהצליח. מחד גיסא אני מאשרת את ה"אבא" כמו שהוא במשפחה הבורגנית הנורמטיבית. אך מאידך גיסא אני יכולה גם לראות כי השפה היא לא מלכודת, המערכת לא צפודה – החיים הם משחק. כי אם עכשיו אני האבא מהו בכלל האבא? מנקודת המבט של האבא אני יכולה לראות שגם כאימא יש לי משחק חופשי, אומנם מוגבל, אבל את הגבולות המגבילים אותו לא ניתן לשרטט בחדות. הגבולות של ה"אבא" ושל ה"אימא" נעים כל הזמן והמשחק שלנו הוא לא רק עם המערכת הנתונה, אלא גם עם המערכת כפי שהייתה, וכפי שהיא יכולה להיות. אם אני יכולה להיות האבא, הגבולות של האבא נגלים בעירומם, כגבולות מטושטשים וגמישים.

כשאני אבא אני מתענגת על ויטגנשטיין. אני לא מפחדת מכך שהכול זז, שהמושגים שאני משתמשת בהם לא יכולים לשמש לי כסלע. להיפך, זה מרגיע אותי. אבל זה שהתפקידים דינאמיים והחיים הם משחק לא אומר שכל התפקידים שווים. לא תמיד אפשר להחליף, והמושג בכל זאת מטושטש רק עד גבול מסוים (גבול שאי אפשר לשרטט באופן מוחלט, כמובן, אבל זה לא אומר שהוא איננו). לא הייתי רוצה לוותר על תפקידי כ"אימא" לתמיד, אבל הייתי שמחה לטעום יותר מהחיים של בן-זוגי, להיות אבא לעיתים קרובות יותר. כמו עכשיו, כשי' לקח את התינוק איתו לטיול, ואני כאן, על הכורסה הנפתחת, כותבת.

///

הערות:
1 לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, סעיף 76
2 שם, סעיף 83
3 שם, סעיף 97
4 שם, סעיף 116
מתויג , , , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: