תגית: דרידה

האם לפילוסופיה יש מקום?

/// מאת: יעל מרום. סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. כותבת תזה בנוגע לאפשרותה של קריאה אתית של דרידה את לוינס. חוקרת במכון ירושלים לחקר ישראל בתחומי מדיניות חדשנות, צמיחה וסביבה ומרכזת פרויקטים לוקאליים ובינלאומיים בתחומים הללו.
/// 0618 גיליון 001, אביב 2012

אחת הביקורות המופנית לרוב כלפי העוסקים בפילוסופיה היא שהם כלואים בתוך השיח של עצמם, ומי שמגיע מבחוץ ושומע אותם אינו יכול להבין על מה הם מדברים. כמי שעוסקת בפילוסופיה, מצאתי את עצמי לא פעם נעזרת בכלים פילוסופים לנסות לנתח, לאתגר ולבקר תהליכים אקטואליים כאלה ואחרים במהלך שיחות סלון על ענייני דיומא. סימני השאלה שעלו על פניהם של חבריי, והביקורת שהופנתה אלי כי דברי אינם מובנים, עוררו בי תסכול עמוק. על אף מאמצי הכנים להיות מובנת, או בניסוח אחר, לקרב את השפה הפילוסופית לשפת היומיום, פעם אחר פעם נחלתי כישלון חרוץ. כיצד נוצר הפער בין כוונתה של הפילוסופיה לעסוק בנעשה בעולם לבין העולם שלא חש שהיא עוסקת בו? האם יש מרחב שיח כלשהו אשר בו הפילוסופיה יכולה להתמקם ולהיות רלוונטית? בניסוח אחר, האם לפילוסופיה יכול להיות מקום?

אתנחתא – כמה מילים על האוזן האנושית
האוזן האנושית מורכבת משלושה חלקים: אוזן חיצונית, אוזן תיכונה ואוזן פנימית. האוזן החיצונית כוללת את האפרכסת ואת תעלת שמע. דרך האפרכסת נקלטים הצלילים מבחוץ ותעלת השמע, הנמשכת מהאפרכסת ועד לעור התוף, מעבירה את הצלילים אליו. בתוך תעלת השמע ישנן בלוטות המפרישות שעווה המונעת את חדירתם של חיידקים וגופים מזיקים אחרים לתוך האוזן. כך, תעלת השמע איננה רק מאפשרת את הקשר בין החוץ לבין הפנים אלא שהיא גם בה בעת מנגנון המגן על איברי האוזן, ובלעדיה היו הללו חשופים לחלוטין למפגעים חיצוניים. עור התוף, המנגנון המתווך בין החוץ לבין הפנים, שייך לאוזן התיכונה ומפריד בינה לבין האוזן החיצונית. עור התוף ממיר את גלי הקול המתקבלים בתעלת השמע לתנודות מכניות המועברות הלאה לעצמות השמע של האוזן התיכונה (פטיש, סדן וארכובה) עד לשבלול שבאוזן הפנימית. עור התוף אפוא אינו אלא מנגנון מתווך, מכיוון שללא תרגום גלי הקול לתנודות מכניות, לא יהיה לגלי הקול המגיעים מבחוץ פשר. חצוצרת השמע – גם היא חלק מהאוזן התיכונה – אחראית בין היתר על השוואת לחצים בין שני צדדיו של עור התוף כדי שעור התוף לא יימתח ולא ייבקע. באוזן הפנימית, נקלטות התנודות המכניות ובעזרת מסרים חשמליים הן עוברות למוח, ושם מפוענחות לצלילים. האוזן הפנימית כוללת גם את מערכת שיווי המשקל של הגוף.

אם כן, האוזן החיצונית קולטת את החוץ ומגנה על הפנים. עור התוף שבאוזן התיכונה מתווך בין החוץ לבין הפנים וחצוצרת השמע אחראית על השוואת לחצים כדי להגן על המנגנון המתווך. דרך האוזן הפנימית מתאפשרת השמיעה ומתאפשר שיווי המשקל. קליטת הרשמים מן החוץ, התיווך בינם לבין המערכת הפנימית, ההגנה על מערכת השמע, השוואת הלחצים בין החוץ לבין הפנים ושמירה על שיווי המשקל של המערכת הפנימית הם חלק בלתי נפרד מתפקודה של האוזן, וכפי שנראה בהמשך, הם היבטים הכרחיים של העיסוק הפילוסופי. דרך האנלוגיה בין האוזן לבין העיסוק הפילוסופי, בוחן ז'אק דרידה, בהקדמה לספרו "שוליים לפילוסופיה" משנת 1974, את שאלת מקומה של הפילוסופיה. אני אבקש לבחון את האנלוגיה של דרידה ולהציע הצעה מעט אחרת למקומה של הפילוסופיה.

כדי לחשוב על מקומה של הפילוסופיה בשיח היומיומי אצא מנקודת הנחה כי תיחום מקום מסוים מחייב גבול שיבחין בינו לבין מקומות אחרים. העדר גבול מונע מאיתנו את היכולת להצביע על מקום מסוים, ובמקרה שלנו, על מקומה של הפילוסופיה בתוך השיח היומיומי.

חציית גבולות מתמדת – כמו האוזן, כך הפילוסופיה
עור התוף מתווך בין החוץ לבין הפנים ומאפשר את תרגום החיצוני לתנודות מכניות שהפנים יכול לקלוט. הגבול בין החיצוני לפנימי נחצה והחיצוני נספג לתוך הפנימי.

אחת הטענות הפותחות בהקדמה של דרידה לספרו היא כי פילוסופיה תמיד ניסחה את הגבול של עצמה ותמיד אישרה את עצמה כמי ששולטת עליו. אם נחשוב על ההתפתחות ההיסטורית של המחשבה האנושית, הפילוסופיה היוותה מקור ידע, ועם הזמן דיסציפלינות אחרות התפתחו ממנה, על בסיס גבולות שהיא-עצמה מלכתחילה ניסחה. מעמדה של הפילוסופיה כמי שניסחה את הגבול בינה לבין האחרות ממנה מאפשר לה לשלוט על הגבול הזה. עובדה זו מאפשרת לה לשחק עם הגבול, להזיז אותו, להפר אותו ולקבוע אותו מחדש. עם זאת, מה שנמצא לכאורה מעבר לגבול, ה"לא פילוסופי", "האחר" של הפילוסופיה, איננו זר לה. שכן, עיסוקה של הפילוסופיה הוא בניתוח והמשגה של מושאים חיצוניים לפילוסופיה כמו מבנה הממשות, רגשות אנושיים או המצאות מדעיות. במובן זה, העיסוק הפילוסופי כרוך בחציית גבולות מתמדת.

כמו עור התוף, כך הפילוסופיה. הפילוסופיה עסוקה בחצייה מתמדת של הגבול, משום שהחשיבה על ה"לא פילוסופי" או ה"אחר של הפילוסופיה" מחייב את המשגתו במונחים של הפילוסופיה ובכך ה"אֲחֵרוּת" שלו (מלשון אחר) נעלמת. הגבול אפוא הוא מעבר, לא מחסום. כמו במקרה של עור התוף, הגבול איננו מפריד את החיצוני מהפנימי, אלא דווקא מבטיח את החדירות של החוץ אל תוך הפנים. במובן זה, חצייה מתמדת של הגבול היא בדיוק המתודה הפילוסופית שנעה לפי דרידה בשלושה רבדים:

הרובד הראשון שומר על קשר עם החיצוני, קְרֵי, עם ה"לא-פילוסופי", המשמש מושא של הפילוסופיה. הרובד השני יוצר התאמה בין הפילוסופיה לבין החוץ, ומעניק לעיסוק שלה פשר. ביטוי אחד לכך היא השאלה הקלסית בדבר קיומה או אי קיומה של התאמה בין מצב העניינים בעולם לבין ייצוגו במחשבה האנושית (האם התפיסה שלנו את השולחן תואמת לשולחן כמות שהוא?). שאלה זו תמיד הייתה מונעת מהצורך לאשר שהתאמה זו בין החיצוני לבין הפנימי אכן קיימת, כלומר, שאנו תופסים את המציאות אכן כמות שהיא. הרובד השלישי הוא התנועה הרפלקסיבית של הפילוסופיה, קרי, ההסתכלות פנימה והצבת שאלות בנוגע לעצמה (בדומה לנעשה במאמר זה).

הצרה היא, לפי דרידה, ששלושת רבדים אלו, המתרחשים במקביל, מתכוננים מתוך אותה נקודת מבט ובאותו ז'רגון (של הפילוסופיה). במילים אחרות, השיח הפילוסופי מדבר באותה שפה גם על האחר ממנו וגם על עצמו. השימוש באותה שפה מטשטש את ההבדלים בין החיצוני (ה"לא פילוסופי" או מה שנמצא מעבר לגבול) לבין הפנימי (הפילוסופיה) ובולע את החיצוני לתוך ליבה של הפילוסופיה. אולי משום כך, למרות התעקשותי להישמע מובנת על ידי חברי הלא פילוסופים כאשר שוחחנו על אירועי היומיום, לא הצלחתי להיות מובנת להם. חציית הגבול המתמדת של הפילוסופיה והדיבור על האחר באותה שפה שהיא מדברת על עצמה, מסכנת את האפשרות לתחום גבול שיפריד בינה לבין האחרים ממנה. אם כך, האם נותר מקום שאיננו פילוסופי מנקודת ראותה של הפילוסופיה?

האם יש דרך שבה ניתן לנקב את עור התוף כך שלא יוכל לתווך לאוזן הפנימית את המידע המגיע מהאוזן החיצונית? במילים אחרות, האם ניתן למנוע מהפילוסופיה לתווך לעצמה את החיצוני לה? נראה כי דרידה רומז על כך שהתשובה שלילית. מנקודת מבטה של הפילוסופיה, לא יכול להיות לה מקום אחד המוגבל על ידי מקומות אחרים, משום שהיא חולשת על מרחב השיח כולו באמצעות תנועתה הבלתי פוסקת הסופגת את החיצוני לה וממשיגה אותה במונחיה. ניתן לכנות תופעה זו כ"אימפריאליזם של הפילוסופיה".

מערך הכוחות של הפילוסופיה
בתוך תעלת השמע ישנן בלוטות המפרישות שעווה המונעת את חדירתם של חיידקים וגופים מזיקים אחרים לתוך האוזן כמנגנון הגנה על איברי האוזן מפני חשיפה למפגעים חיצוניים.

איור: יעל בירנבאום

הפילוסופיה מבוססת על מערך כוחות המאפשר לה להגן על עצמה ועל מעמדה העליון. הכוח הראשון הוא למעשה התפיסה ההיררכית ולפיה הפילוסופיה היא הבסיס לכינונם של המדעים כולם הנותרים כפופים לסמכותה. לדוגמה, שאלות פילוסופיות הנוגעות לסוגי האובייקטים המרכיבים את המציאות קודמות לדיון בשאלת הקשרים ביניהם המאפיינת את הכימיה והפיסיקה. בפתיחה להיגיון הראשון ב"הגיונות על הפילוסופיה הראשונית" של רנה דקארט, תפיסה היררכית זו, ולפיה חקירה פילוסופית עומדת בבסיס המחשבה האנושית בכל התחומים האחרים, מוצגת באופן ברור: "הבנתי שאם ברצוני להשתית דבר מה איתן ומוצק במדעים, יהיה עלי לגמור אומר ולסלק פעם אחת בחיי את כל אותן דעות שהאמנתי בהן עד כה, ולהתחיל שוב הכול למן היסודות."(1)

הכוח השני הוא כיתור המתבסס על התפיסה כי הממשות בנויה כך שה"שלם" מתבטא בכל אחד מחלקיה. החקירה הפילוסופית מתאימה למבנה זה של המציאות ומספקת שיטה חובקת כל המכתרת את המחשבה האנושית על כל רבדיה. בעוד הדיסציפלינות השונות מסוגלות לספק קביעות חלקיות בלבד מנקודת מבטן המצומצמת, הפילוסופיה מצביעה על המבנה הכללי המשתקף בכל קביעה חלקית כזו ולכן יש לה עליונות עליהן. כך, ב"הקדמה לפֶנוֹמֶנוֹלוגיה של רוח" אצל הגל: "שכן, יחפשו להם שאר המדעים כאוות-נפשם, שהם שוקלים-וטוענים ופוסחים על הפילוסופיה: בלעדיה לא יהיו להם לא חיים, לא רוח ולא אמת" (ג.ו.פ היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח).(2)

לפילוסופיה, אפוא, שתי צורות שליטה: כגזע – כבסיס לפירמידת הידע ההיררכית וגם כמעטפת – ככזו המכתרת את המדעים. לדידו של דרידה, ניתן לספר את כל תולדות הפילוסופיה לפי מאמציהם של הפילוסופים לבסס את כוחה, כאשר כל פילוסוף נוטה לצורה אחת משתי צורות שליטה אלו. על בסיס פרשנות זו, לא ברור אם ייתכן מדע שיהיה מחוץ לגבולותיה של הפילוסופיה, תחום שבבסיסו היא לא תוכל לעמוד או שאותו לא תוכל לכתר.

האם אפשר להפתיע את הפילוסופיה?
האם, על אף מערך הכוחות של הפילוסופיה והתנועה המתמדת של חציית הגבול, ישנם תחומים שעשויים להפתיע את הפילוסופיה, תחומים שאליהם לא תוכל לפלוש, להמשיג ולבלוע לתוכה? האם קיימת איזושהי תחבולה היכולה למנוע מהפילוסופיה לדבר על האחר כפי שהיא מדברת על עצמה?

כפי שניתן לנקב את עור התוף ולפגוע ביכולת השמיעה, דרידה מתעקש לחפש את הדרך לאתגר את הפילוסופיה באמצעות חיפוש מקום של "אחרות" שאליו הפילוסופיה איננה יכולה לגלוש. "אחרות" אשר תציב גבול חוסם בפני הפילוסופיה, אשר בה בעת יאפשר לה מקום, וימנע מהאימפריאליזם הטבוע בתנועת המחשבה הפילוסופית להתממש בפועל. תחת אלו תנאים נוכל לסמן גבול לפילוסופיה שהיא איננה יכולה להקצות לעצמה? כיצד ניתן להפר את ההתאמה בין הפנים לבין החוץ על מנת שיוותר חוץ המגביל אותה?

מצד אחד, דרידה מציג עמדה ולפיה האימפריאליזם הפילוסופי הוא לכאורה בלתי נמנע. הפילוסופיה למעשה הצליחה לחסן את עצמה מכל צורה של התערבות אשר עלולה להפתיע אותה. בדיוק כפי שהאוזן כוללת בתוכה מערכות האמונות על הגנה מפני מפגעים חיצוניים, השוואת לחצים בין החוץ לפנים ושמירה על שיווי המשקל של הגוף, כך המחשבה הפילוסופית מצליחה להגן על מוחלטותה מבלי להותיר פתח להשפעות חיצוניות שהיא איננה יכולה לצפות מראש.

ואולם, מצד אחר, דרידה מצביע על דרך שבאמצעותה ניתן לערער את שיווי משקלה של הפילוסופיה. האופן לעשות זאת, לפי דרידה, הוא חקירה ביקורתית של קדם ההנחות העומדות בבסיס הפילוסופיה, האופן שהן נוצרות ומתפקדות וניסיון לברר מה הן משרתות. חשיפת מערכת ההנחות והקשרים העומדים בבסיס הגויות פילוסופיות שונות תסייע לזהות את הכוחות העומדים בבסיסן. במילים אחרות, לפי דרידה, הפתרון איננו מתיימר להצביע על מקום של "אחרות" שיגביל את הפילוסופיה, משום שניסוח גבול לפילוסופיה, שמלכתחילה שולטת עליו, מתייתר. הפתרון, לשיטתו של דרידה, הוא תנועה צנועה יותר שתפקידה לערער את צורות הכוח של ההיררכיה והכיתור באמצעות חקירה ביקורתית של טקסטים פילוסופים. לפי פרשנותי, דרידה סבור כי מתודה ביקורתית החושפת את מערך הכוחות של הפילוסופיה יכולה לייצר לפילוסופיה מקום, שכן היא מאפשרת שיח פילוסופי המודע לנטייה הטבועה בו – נטייה לחצייה מתמדת של הגבול ולבליעה של מה שנמצא מעבר אליו. המודעות הפילוסופית לכך שהגבול הוא למעשה מעבר ולא מחסום, לפי דרידה, יכולה לייצר שיח פילוסופי חדש שיצליח אולי להגביל את הפילוסופיה כל כולה. כך, הגבול ישמש כמעבר, אך גם כמחסום. ואולם, בעיני, פתרון צנוע זה איננו מספיק.

שליטתה של הפילוסופיה על הגבול וגלישתה מעבר אליו, אל הדיסציפלינות האחרות לא מוציאה מכלל אפשרות את המימד המגביל או המפריד של הגבול. ואולם, שלא כדרידה המבקש להשיג את המימד המגביל באמצעות שיח פילוסופי ביקורתי, אני סבורה כי הפתרון איננו יכול להגיע מתוך הפילוסופיה עצמה. נטייתה של הפילוסופיה לחצות את הגבול באופן מתמיד לא תרוסן באמצעות "מודעות פילוסופית" גרידא. לחלופין, אני סבורה כי המימד החוסם של הגבול יכול להתממש באמצעות תנועה אשר מקורה מחוץ לפילוסופיה. במילים אחרות, ה"אחרים" לפילוסופיה יכולים להגביל אותה ובכך לאפשר לה מקום.

לפילוסופיה יכול להיות מקום
ניקוב עור התוף לא יכול להתבצע מבפנים. אני חושבת שישנה דרך לנקב את עור התוף של הפילוסופיה, אך היא איננה יכולה להתקיים רק באמצעות שיח פילוסופי מסוג אחר, כמו זה של דרידה. קיום שיח בלתי פוסק בין פילוסופיה לבין דיסציפלינות אחרות הוא הכרחי כדי שייווצר לה מקום. הרלוונטיות של הפילוסופיה לשיח היומיומי תתאפשר באמצעות התקשורת שלה, ברמה הפרקטית, עם השיח הסוציולוגי, הכלכלי, הפסיכולוגי, הפוליטי באופן שיותיר לכל אחד מהם אוטונומיה משלו. הגבולות כמובן מטושטשים; התחומים פולשים זה לתוכו של זה ומאבקי שליטה תכופים מתרחשים ביניהם. אך אלה אינם מובילים להתייתרות של הגבולות, אלא למשא ומתן מתמשך עליהם. כל עוד הפילוסופיה תמנע מלשחק במגרש זה ותיסגר בתוך השיח של עצמה, האשליה שלה כי היא חולשת על מרחב השיח כולו תמשיך להתקיים, ואפילו הפתרון של דרידה – חשיפת מערכת ההנחות בבסיס הגויות פילוסופיות כדי לזהות את הכוחות העומדים בבסיסן – לא יצליח להציל אותה מאי הרלוונטיות שלה. לפילוסופיה בהחלט יכול להיות מקום, אך תהליכים ביקורתיים אשר מגיעים מתוכה אינם מספיקים. האפשרות של הפילוסופיה להיות מופתעת יכולה להיווצר רק מתוך קיומם של אחרים ממנה וההכרה בהם, לא אלו שהיא מנסחת לעצמה כאחרים (ולכן בקלות נספגים לתוכה), אלא אשר מנסחים את עצמם כאחרים ממנה ומגבילים אותה מעצם ניסוח זה.

///

הערות:
1 רנה דקארט, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, תרגם ד.מנור (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2001), עמוד 43.
2 ג.ו.פ הגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגם ירמיהו יובל (ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2001), עמוד 180.
מודעות פרסומת
מתויג , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: