תגית: חן משגב

סודותיו של מורה הנבוכים

/// מאת: שי זילבר. סטודנט לתואר שני, מתגורר ועובד בירושלים ככתב ברשת ב'.
/// 0618 גיליון 001, אביב 2012

ספרו של מיכה גודמן, "סודותיו של מורה הנבוכים", הוא ספר טוב. כעת נותר רק לברר באיזה מובן. הספר, כנאמר בשמו, מתיימר לחשוף את כוונות הרמב"ם המסתוריות וסודותיו בספרו הגדול מורה הנבוכים, סודות שעל פירושיהן קיימות מחלוקות זה יותר משמונה מאות שנה, מאז הסתיימה כתיבתו בשנת 1191. אחת מהמחלוקות נוגעת לאופני גילוי הסוד השונים.

במובן הקבלי, סוד מתגלה ממקור חיצוני לאדם: הודות להארה, או הודות למישהו שגילה לו את המידע שהיה שמור עד אז ליודעי ח"ן בלבד. לסוד במובן המיימוני משמעות הפוכה – האדם מגלה אותו במאמץ שכלי, בעצמו ולא בזכות גורם חיצוני לו. רבים סבורים שהרמב"ם אף פסל גישה מיסטית, ולפיה אפשר לגלות רבדים עמוקים באמונה בלא מאמץ מחשבתי. לכן הכניס סתירות מכוונות בין פרקיו השונים של הספר, המאלצות את הקורא לעמוד על דעתו שלו בסוגיות השונות, ומקשות עליו בהבנת דעתו האמיתית של המחבר. אפשרות אחרת היא שעשה זאת מתוך מודעות למגבלות השכל האנושי, ושישנם דברים שיוותרו בלא מענה. והנה, גודמן מגשר על הפער שבין שתי תפישות הסוד, ומגלה את אותן תובנות כמוסות של הרמב"ם באמצעות השוואות בין פרקיו השונים של מורה הנבוכים לכתביו האחרים, ובהסברים המסתמכים לרוב על חכמי יוון ופרשניהם הערבים שמהם הרמב"ם הושפע. בכך כביכול, עשה גודמן עבודה קלה למבקש ללמוד את הרמב"ם המתעצל לשקוד על מאה שבעים ושמונת פרקיו הפרוסים על שלושה כרכים שמנים. האם גודמן ביקש לקלקל את שיטת ההסתרה של הנשר הגדול?

נראה כי גם גודמן מודע לכך שמתודת ההסתרה של הרמב"ם גוברת על מאמציו הפרשניים. הרמב"ם הרי התריע שהוספת פרשנויות רק תרבה מחלוקות שכן המפגש בין הקורא למורה הנבוכים עלול ליצור פרשנות שונה מזו שלה כיוון. הוספת פרשן שלישי, המתווך בינו לבין הקורא, רק תוליד עוד ועוד ויכוחים. הרמב"ם יכול לנוח על משכבו בשלום, עמדותיו לא יתגלו בקלות, זה בטוח.

והנה, כאילו כדי לאזן את מבוע הפרשנויות, מחסיר מאיתנו גודמן פרשנות במקום אחר. אחת ההבחנות החשובות במורה הנבוכים היא בין מושג האמת והשקר לבין מושג הטוב והרע, או בלשון הרמב"ם: בין ה"מושכלות" לבין ה"מפורסמות". זו ההבחנה שבין ההכרה השכלית האובייקטיבית לבין השיפוט הערכי הסובייקטיבי. בין האמת הנכפית על האדם בהיותו יצור תבוני לבין המוסכמה הכללית המנסה להשפיע עליו בהיותו יצור החי בחברה.

באמצעות הבחנה זו משיב הרמב"ם על אחת השאלות הגדולות העולות בפני הקוראים בספר הספרים: כיצד ייתכן שבמקום עונש זכה האדם הראשון בתבונה, לאחר שאכל מפרי עץ הדעת שנאסר עליו למאכל? הרמב"ם, שראה בתיאור זה ביטוי למצבו של כל אדם בכל זמן, לא חשב שהאכילה מפרי עץ הדעת זיכתה את האדם בפרס, אלא להפך. לפי הרמב"ם אדם וחווה היו נבונים עוד לפני אכילת הפרי (בהקשר זה הוא אינו מבחין בין אדם לחווה והוכחה לכך מופיעה במורה הנבוכים חלק א' פרק ו'). אבל דווקא מרגע שהבחינו, כי "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל", פסקו השניים מלהשתמש אך ורק בצלם האלוהים שהוענק להם – שכלם. הם נענשו כי השתמשו בפעם הראשונה במושגי הטוב והרע הארציים במקום במושגי האמת והשקר האלוהיים. העדפת השימוש בקטגוריות של "טוב", "תאווה" ו"נחמד", שמקורם בדמיון האדם, על פני השימוש במושגי האמת והשקר, הוא החטא והוא גם העונש שבאכילה מפרי עץ הדעת. משונה שדווקא הבחנה בסיסית זו, בין אמת ושקר לבין טוב ורע, נעדרת מדפיי "סודותיו של מורה הנבוכים".

סוגיה מעניינת אחרת עולה מהשימוש של גודמן בפרדוקס הפילוסופי, כמתודה להריסת התשתית המחשבתית של מבנה רעיוני. בפילוסופיה, הניגודיות נחשפת כדי לערער דעה קדומה, וכך הופכת אותה מהיסוד, לעיתים כחלק ממהלך שמוביל לניפוץ מיתוס. גודמן משתמש בפרדוקס האל הגשמי או המואנש למשל כדי לצאת נגד הקביעה המסורתית שהאל מתגלה לנביא באקט מיסטי. אם, כמו בתפישה הרווחת, הנבואה היא התערבות אלוהית, אז האל פועל באמצעים גשמיים ויש בו פן אנושי. אבל זה לא ייתכן. שכן אם הוא אל אז הוא אינו בן אנוש, ואם הוא בן אנוש אז אינו אל. מכאן שהאל אינו מתגלה לנביא באקט מיסטי, אלא הנביא מגלה את האל בכלים שכליים.

אלא שלמסקנות האלה יכול היה גודמן להגיע גם בלי הפרדוקס הפנימי. שכן, פרדוקס, לפי גודמן, הוא חלק בלתי נפרד ממחשבתו של האדם הדתי. האדם הדתי החושב אינו סתם אוטומט המדקדק בהלכה מבלי לשאול שאלות, אלא דווקא בעל ספקות אמוניות שמקבל את חוסר האפשרות ליישבן. לדעת גודמן הסתירות בנפשו של האדם הדתי הן חלק ממהותו. מסיבה זו פטר הרמב"ם את האדם מהעיסוק בסוגיות ההלכתיות בגבשו את ספרו ההלכתי "משנה תורה", ואפשר לו להיקרע מבפנים בעיסוק בתכני האמונה בספרו הפילוסופי "מורה הנבוכים". או בלשונו של גודמן: "תפקידו של 'מורה הנבוכים', הספר מרובה המחלוקות, הסתירות וההסתרות, איננו לפתור את המבוכה. תפקידו לייצר אותה". כך שגודמן, לשיטתו הוא, לא היה צריך להשתמש בסתירה למטרות הכרעה.

נחזור למה שהתרחקנו ממנו: באיזה מובן אפוא ספרו של גודמן הוא ספר טוב? על כך יש לומר כי אי אפשר להפריד בין האריזה למה שבתוכה. לצד ניסוחים שהם תאווה לעיניים, כמו "הנביא הוא מיזוג של צדיק, אמן ופילוסוף", ספרו של גודמן רווי משפטים שמשקלם האינטלקטואלי אינו ברור והם חסרי תוכן ספרותי, כמעט אפשר לומר קלישאתיים. למשל "הרמב"ם האמין שהתנ"ך, הספר הנפוץ ביותר בעולם, מכיל גם את הסודות השמורים ביותר בעולם". בקראך אותם אינך מהרהר בשאלה פילוסופית שלעולם תהיה חזקה יותר מכל ניסיון לענות עליה, בשל מגבלות התבונה, אלא נלכד בערך הרטורי שלהם ותוהה אם יש להם ערך נוסף על רטוריקה זו. על כן יש לשאול, אם גודמן, כמו האדם הראשון, חטא לאמת, והעדיף את היפה על פני הנכון? האם הלך שולל אחר הסברים משובבים גם אם אינם משכנעים? האם ספרו הוא טוב, במובן השלילי של המושג?

כאמור, חטאו של האדם הראשון הוא חטא על-זמני, החטא המתוק שכולנו חוטאים יום-יום. אפשר שגודמן כותב להמון מבלי משים, בהיותו צרכן מידע של החברה הקלוקלת שבה הוא חי, חברה שבה האדם מעדיף שמנוחתו לא תוטרד בשל מחשבה עקשנית על נושא מופשט. אפשרות אחרת היא שבקבלו את המציאות ככזו הוא מנסה לזרוע בה ניצני תבונה. כי אותו צלם אלוהים, השכל, שעושה את האדם למה שהוא ומבחין בינו לבין שאר הבריות, חלש אולי רק מדבר אחד – החברה שבה בעל השכל נמצא. תלמידיו של גודמן יעידו כי בניגוד למרצים רבים, בדרשותיו הם מסתכלים בשעון לא כדי לחשב מתי יסתיים השיעור, אלא מחשש שיסתיים. ואם לסכם במילים פשוטות ספר מורכב, כפי שניסה אולי לעשות גודמן לרמב"ם, ולהשתמש בטכניקה של הכותב, אפשר אולי לומר משהו דומה, המתאר את היחס שבין הקליפה לתוכן: את עמודי "סודותיו של מורה הנבוכים" יש לקרוא אט-אט, לא רק כדי לעכל נכונה את התובנות שבו, אלא פשוט כדי ליהנות מטעם פרי מחשבותיו של המחבר – פרי עץ הדעת.

///

סודותיו של מורה הנבוכים. מיכה גודמן. הוצאת דביר, 383 עמ', 92 שקלים

מתויג , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: