תגית: יותם שטיינבוק

משל ההוראה | מדוע חובה עלינו לחנך?

/// מאת: יותם שטיינבוק. בוגר תואר ראשון לחינוך בסמינר הקיבוצים, מורה בחטיבת ביניים וסטודנט לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוני' תל אביב.
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013

משרד החינוך מחוז תל אביב | כוכבית קדושיםאיור: כוכבית קדושים, משרד החינוך מחוז מרכז

"תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה…". כך פותח אפלטון את אחד המשלים המוכרים, המשפיעים והחשובים ביותר בהיסטוריה של החשיבה המערבית. אותם בני אדם השוכנים במערה כבולים כל ימי חייהם, פניהם אל הקיר, ומאולצים לצפות שוב ושוב במעין תיאטרון צלליות. כיוון שאינם מכירים שום אפשרות אחרת הם מרוצים ממצבם ואף מפתחים דרך המאפשרת להם לחזות אילו שתי צלליות עוקבות זו אחר זו ואיזה קול מתאים לאיזו צללית.

ואז אחד מהם הוכרח להשתחרר מכבליו ולפנות אל עבר האור – אור השמש שמחוץ למערה. אותו אדם נאלץ להסתגל בייסורים אל אור השמש, עיניו בערו והוא מבוהל מהבהירות שבה הדברים מופיעים בפניו (בכל זאת, צריך לזכור שעד לאותו הרגע חי בעולם של צלליות) אך אט-אט הסתגל ומצא עצמו נפעם מעולם האמת, זה שנמצא מחוץ למערה האפלה.

יובל ליבליך / כידוע, בהמשך הדיאלוג "פוליטיאה'" שבו משל המערה מופיע, ממחיש לנו אפלטון כי הפילוסוף שיצא מפתח המערה אל האור הוא הראוי למלוכה. אלא שלמשל לפי קרל פופר, בחיבורו "החברה הפתוחה ואויביה" יש במצע המדיני האפלטוני סכנה של רודנות. אכן, האיש היוצא מהמערה שב ובאמתחתו תובנה חדשה, שראוי לחבריו הנחשלים לקבלה כאמת מוחלטת. בסופו של דבר, אותו "פילוסוף" ניכס לעצמו את הזכות להכתיב לקהל מהי האמת ולצוות עליו לנתץ את תיאטרון הצלליות המופרך שבהה בו. אך האם ברור שהאמת המוחלטת מאירה מחוץ למערה? לא. ייתכן שמחוץ למערה הזו שוררת ממלכת השקר וייתכן שניצב שם שומר הסף הקפקאי המונע גישה לדברים הנעלים יותר.

בזכרו את העולם שהגיע ממנו, את מערת ילדותו, ביקש לחזור ולהאיר את עיניהם של חבריו. אך ברדתו למערה בגדו בו עיניו ולא הצליח להסתגל לחושך. הוא כשל, התבלבל, איבד כיוון ובסופו של דבר זכה ללעג ולקלס מחבריו הישנים שסברו כי השתגע וריחמו עליו כי אבדה עליו דעתו ובטירופו חשב כי קיים דבר-מה החורג מעולם הצללים. חזקה עליו כי יכשל ובייאושו יכבול עצמו שוב בכבלי נעוריו, ימשיך לבהות בצללים וינסה לשכנע עצמו כי רגע האמת היחיד בחייו היה למעשה רגע של טירוף, של חוסר בהירות.

למרות אלפי השנים שעברו מאז כתיבת המשל, ולמרות מיליוני אנשים שנולדו ומתו, ולמרות אין-ספור פיתוחים טכנולוגיים ותרבותיים שלא היו מוכרים לאפלטון, מצבנו כיום דומה מאוד לזה המתואר במשל.

אלפי ילדים ובני נוער נמצאים ברגעים אלו עמוק בתוך מערה. חייהם מתוזמנים ומתומרנים באופן מלא על ידי אינטרסים חיצוניים שמשתמשים בהם כלא יותר מכלים. גורמים כלכליים ומסחריים משתמשים בהם ככלי להפקת רווחים; גורמים פוליטיים משתמשים בהם ככלי לקליטה, לשימור ולהפצה של מסרים לאומניים צרים; הם גם אלו שמכינים אותם במשך יותר מעשר שנים לשירות צבאי, שכבר מזמן לא רואים בו צורך דוחק אלא ערך בפני עצמו שמנותק לחלוטין משאלות של מלחמה, שלום או בטחון. לטובת ניצול זה של הילדים ננקטות שיטות שונות, ישירות או ערמומיות שנהגו על ידי טובי המוחות. משחקי המחשב הופכים לאלימים יותר ויותר; תכנים פרסומיים משתלטים יותר ויותר על עולם הטלוויזיה והקולנוע; שיעורי האזרחות, הדמוקרטיה וההידברות מפנים את מקומם לשיעורי יהדות, מורשת ישראל ומורשת קרב. עד כדי כך חמור המצב שאפילו הטכנולוגיה המתקדמת שנמצאת כיום במרחק נגיעה מכל ילד וילדה משמשת אותם לרוב רק למחזור אותם המסרים שוב ושוב ולא לשבירת המעגל ופריצת הגבולות המתבקשת ממצבם.

נעמי הברון / שיעורי יהדות, מורשת ישראל ואולי אפילו מורשת קרב (אני למדתי בתיכון שיעור "בטחון לאומי") יכולים להיות פותחי ראש, ביקורתיים, ערכיים ויצירתיים בדיוק כמו שיעורי אזרחות דמוקרטיה או הידברות. אדרבא, אזרחות, דמוקרטיה והידברות יכולים להיות בדיוק הנושאים הנדונים בשיעורי יהדות או מורשת ישראל. היהדות מלמדת חשיבה ביקורתית, טעינת טענות ויצירתיות לא פחות משהיא מלמדת ערכים או רעיונות. בשיעורי מורשת ישראל אפשר לחשוף את התלמיד לדעות שונות, ונרטיבים שונים (כמו הציונות המדינית אל מול הציונות הרוחנית). בשיעור "בטחון לאומי" בתיכון, הבנתי עד כמה חתירה לשלום, וכמובן השלום עצמו, הם מרכיבי יסוד בביטחון של ישראל. כרגיל, הכל תלוי במורה ולא במקצוע.

אך כיצד ניתן לטעון כי במשך אלפי שנים לא חל שום שינוי בתפיסת החינוך ובמטרות ההוראה? כיצד ניתן להגיד שהבעיות שהחינוך מתמודד איתן כיום הן אותן הבעיות שהחינוך התמודד איתן בתקופתו של אפלטון? אפשר גם אפשר.

מה רע בסופיזם?

אפלטון מרבה לתקוף בכתביו את הסופיסטים. הסופיסטים היו מורים נודדים שהבטיחו ללמד כל אדם ואדם כיצד להציג את דעותיו בצורה משכנעת כך שיוכל לנצח בוויכוחים ובדיונים. זו הייתה מיומנות חשובה ביותר בעולם היווני משום שבכל ערי המדינה האמונות על השיטה הדמוקרטית היו צריכים האזרחים לייצג את עצמם בפני הגוף האזרחי או בפני מערכת המשפט. היכולת לשכנע בדבריך את המאזינים לעיתים הכריעה אפילו שאלות של חיים ומוות.

טענתו של אפלטון כלפיהם הייתה פשוטה וחד-משמעית; משום שהם מלמדים כל אחד לשכנע את מאזיניו, ולא מלמדים מהם הדברים שראוי להאמין בהם, הם פוגעים בחברה ומדרדרים את רמתה המוסרית. אפלטון טען בפשטות כי מספיק לדעת מהו הטוב בכדי לעשותו.

דורות רבים של הוגים קמו ושקעו עד שבמחצית הראשונה של המאה העשרים נפגשו בגרמניה כמה אינטלקטואלים צעירים והקימו את "המכון למחקר חברתי" ("Institut für Sozialforschung") בפרנקפורט, הידוע יותר בכינויו "אסכולת פרנקפורט". אחד הפרויקטים הגדולים ביותר שלהם היה ביקורת הנאורות כפי שהתפתחה בחברה הקפיטליסטית של המאה ה-19 וה-20, שהייתה גם ערש הולדתו של בית הספר המודרני, כפי שאנו מכירים אותו כיום.

לענייננו ראוי לשים לב לסעיף אחד מרכזי בביקורתם והוא ההבחנה בין תבונה אובייקטיבית לבין תבונה אינסטרומנטלית. למעשה, בהבחנה זו הם חוזרים לביקורתו של אפלטון נגד הסופיסטים. התבונה האובייקטיבית היא התבונה שלפיה ניתן לקבוע את היעדים שאליהם אנו (כפרטים או כקולקטיב) שואפים להגיע. זו תבונה שמבקשת לדעת מהו הטוב, מהו הצודק ומהו הראוי שיש לשאוף אליו. זו תבונה שחוזרת לציווי הקטגורי של קאנט ומבקשת להעמיד את האדם כתכלית עצמו וכתכלית כל התכליות ולאפשר לו להגיע לפיתוח הפוטנציאל הגלום בו.

התבונה האינסטרומנטלית, לעומת זאת, היא תבונת האמצעים. כשאנו נתקלים בבעיה עלינו למצוא את האמצעים המתאימים ביותר שבעזרתם נוכל למצוא את הפתרון. נשמע מוכר? כנראה שכן, כיוון שזו התבונה המלווה אותנו כמעט בכל רגע ביום-יום. מהתאמת הבגדים למזג האוויר השורר בחוץ, עד התאמת המאמר לקריטריונים שהציג המרצה או העורך ועד מציאת הפצצה המתאימה ביותר להרג של כך וכך אנשים בתנאים כאלו או אחרים. התבונה האינסטרומנטלית היא תבונה שלא שואלת שאלות לגבי התכליות והיא אדישה לחלוטין לפן המוסרי של פעולותינו, היא מקבלת על עצמה מראש את מרותם של קובעי המדיניות והנורמות החברתיות.

בתי הספר, בעידן המודרני ביתר שאת אבל גם בתקופות היסטוריות קדומות יותר, הם אשפי התבונה האינסטרומנטלית. התלמידים לומדים כי עולם הידע מחולק ל"מקצועות" שונים ושבכל מקצוע קיימת שיטה ברורה לפתרון בעיות. במתמטיקה מבודדים את הנעלם במשוואה כדי למצוא את הערך שלו. בהיסטוריה מקובל לחפש שלושה גורמים ושלוש תוצאות, בדרך כלל שטחיים ומוטים, לכל אירוע. במקצועות כמו "מורשת ישראל" לומדים להבחין בין מעשים "ציוניים" כמו שירות בעל משמעות בצבא ומעשים "לא ציוניים" כמו רכישת השכלה בחו"ל. לכל שאלה תשובה, לכל בעיה פתרון.

בתי הספר מעבירים לילדים את הערכים הניאו-ליברליים. צלצולים, קולה האנונימי של "המערכת", קובעים את סדר יומם. הידע מחולק להרבה מחלקות נפרדות ("מקצועות" או "דיסציפלינות") ונראה כי אין שום קשר ביניהן. אין מקום להטלת ספק בנושאי הלימוד או אפילו באופן שבו הם נלמדים והצטיינותו של אחד היא תמיד כישלונו של האחר, כי הרי לא ייתכן "סטטיסטית" שכל הילדים יצטיינו וחייבים שתהיה התפלגות "נורמלית" בין כלל התלמידים. גם תוכניות חינוכיות המכירות כיום בחוסר הרלוונטיות של בית הספר ומציעות מודל למידה חדש, "פדגוגיה חדשנית" או "בית הספר של המאה העשרים ואחת", מתייחסות אך ורק לאמצעים ולא למטרות ההוראה. אם בעבר נבנו בתי הספר על מנת לספק פועלי כפיים למפעלי הענק של ראשית העידן התעשייתי ולשם כך היו צריכים התלמידים להתרגל לישיבה מסודרת בטורים, לעבודה אינדיווידואלית ולעמידה בזמנים או במכסות, היום בתי הספר נועדו לספק יזמים לחברות ההייטק ולשם כך הם צריכים לרכוש מיומנות בהפעלת מחשב, לדעת לעבוד בצוותי-חשיבה ולהבין כיצד מנהלים פרויקט. מטרת-העל של בית הספר לא השתנתה והיא עודנה השימוש באדם ככלי להשגתן של תכליות שונות (רווח כלכלי, ניצחון צבאי וכן הלאה). האדם, כתכלית בפני עצמו, כמי שיכול לשנות את העולם כך שיתאים לחיי אנוש, כמי שיכול לשאול בכלל מהם חיי אנוש ראויים, כמי שמעשיו נובעים מהתבונה ולא שתבונתו נובעת מצרכיו המעשיים, נשכח איפשהו בימיו של אפלטון. כך, על פי בית הספר, מכינים את הילדים ל"עולם האמיתי".

זו במידה רבה הבעיה. "העולם האמיתי" נתפס על ידי מערכת החינוך, כמו גם על ידי שאר מקבלי ההחלטות ובכלל רוב הציבור, כמצב נתון ובלתי ניתן לשינוי. כך הוא נתפס גם על ידי הסופיסטים בימיו של אפלטון. ככזה, הדבר היחיד שנותר לעשות הוא להתאים את עצמנו אליו באופן הטוב ביותר באמצעות שיפור ושיוף התבונה האינסטרומנטלית שלנו ושל ילדינו.

אורי פרלמן / לצערי הבעיה הרבה יותר סבוכה ומורכבת מכפי שהיא מוצגת כאן. הבחנות דיכוטומיות בין תבונה אובייקטיבית לתבונה אינסטרומנטלית, או בין פנים המערה החשוך לבין החוץ השופע אור שמש, חוטאות למורכבות של התקופה שאנו חיים בה. כך למשל אני סבור ששר החינוך גדעון סער, שבעצמו תופס את המציאות בדיכוטומיות של "בני אור" מול "בני חושך", דווקא רוצה לשנות את העולם. אך הוא בטוח כי בניגוד למערה האפלטונית האפלה, במערת המכפלה דווקא זורח אור האמת, וכי הוא הגיע למסקנה שצריך לקחת לשם את תלמידי ישראל בעזרת התבונה האובייקטיבית. אני מסכים בהחלט עם הקריאה לחינוך שמלמד ומיישם הטלת ספק ומחשבה ביקורתית, אבל אני בספק אם חינוך ביקורתי יכול לקבל כהנחות מוצא הבחנות דיכוטומיות כגון אלה.

וכאן מגיע תורנו, העוסקים בפילוסופיה וברוח בכלל. אמנם ניתן להניח כי כשצייר אפלטון במוחו את אותו האדם היוצא אל האור הוא לא דמיין סטודנט "גילמני" טיפוסי היושב בחדר הסמינרים ע"ש מיליה ספושניק ומנסה בכל כוחו לפשט ולזכור את הציווי הקטגורי של קאנט. הוא גם לא תיאר לעצמו שהאקדמיה האהובה שלו, אותו מוסד יווני עתיק של הידברות ולמידה דיאלקטית, יהפוך ברבות הימים לאוניברסיטה הממוסדת, המסועפת והביורוקרטית שהיא היום. אבל, במסגרת התנאים הנתונים לנו, במסגרת האלטרנטיבות הקיימות, במסגרת העובדה ש"זה-מה-יש" – עלינו לעשות מעשה.

גם אנחנו גדלנו במערה. אולי מערה פחות עמוקה מזו שבה גדלים הילדים כיום – משחקי המחשב היו מתונים יותר, הטלוויזיה הייתה משעממת יותר ולכן בילינו לפחות חלק מזמננו במשחקים "אמיתיים" עם אנשים אמיתיים, המסרים היו פחות לאומניים והאופניים עוד לא היו חשמליים ונאלצנו לדווש. אבל אני מאמין כי לפחות במידה מסוימת אנו יכולים לראות עצמנו כמי שיצאו מהמערה, כמי שיצאו מהמרוץ הקפיטליסטי המטורף, כמי שביקשו להעדיף, אפילו אם לכמה שנות נעורים ובתמיכת ההורים, את הרוח על פני החומר ואת הרצון לשאול שאלות על פני הרצון למצוא פתרונות. ככאלה, לא נותר לנו אלא לנשום עמוק, לזכור את המראות הבהירים שנגלו לנו בתקופת לימודינו ולחזור בחזרה אל המערה שעזבנו לא מכבר.

רבים ישאלו "למה אתם צריכים את זה?" או יטענו בתוקף ש"את מסוגלת להרבה יותר!" ואפילו יאיימו בכך ש"אתה לא יודע למה אתה נכנס!" הם כנראה צודקים. מדובר בהחלטה קשה, בעולם שמביא איתו תסכול רב, גמול מועט יחסית וצורך תמידי באפולוגטיקה (בעיקר בפני קרובים-רחוקים שנושאי השיחה איתם מצטמצמים לכדי שאלות שטחיות על קריירה). אפלטון ידע זאת טוב מכולם: "כלום לא יהא לצחוק […]? כלום לא יהרגוהו?" שאל בתוכחה.

אבל האם אנו באמת יכולים לבחור בדרך אחרת? האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לשהות באורה ובחומה של השמש ולא לחשוב לרגע אחד על העולם שהשארנו מאחור? לא נותר לנו אלא לפנות חזרה אל תוך המערה ולפגוש שם את אותם הילדים; ילדים טובים, רעשנים, כפותים וכבולים, פניהם אל עבר קיר הצלליות, שצריכים אותנו שנפנה את ראשם וניקח אותם צעד-צעד אל עבר אור השמש. ואל לנו לחשוב שהם מחכים לנו! הם יתנגדו, יכעסו, יאיימו, יתמרדו, יאבדו את הריכוז וישקעו שוב ושוב בתוך המוניטורים המקיפים אותם, אך עלינו להתאמץ ולמצוא את הדרך להסיר בעדינות את הכבלים מסביב לצוואריהם. "והחינוך יהא, אפוא […] בקיאות בעצם הדבר הזה: בהפניה: דהיינו הידיעה כיצד יוסב אותו כוח-הנשמה בדרך קלה ויעילה ביותר; ואיננו בא ליצור בכוח זה את הראייה, כי אם מניח שזו כבר מצויה בו, אלא שאיננו מכוון לצד הנכון, ואינו מביט אל אשר צריך היה; ולכך יביאנו החינוך".(1)

מקומם הטבעי של הפילוסופים הוא החינוך. הלמידה והלימוד, הגילוי וההוראה אחד הם. לכן, כל אחד ואחת מאיתנו, אלו שרואים את עצמם כבניה ובנותיה של התבונה והאמונים על המחשבה, צריך למצוא את דרכו חזרה אל מערת ילדותו. עלינו להשתלב במערכת החינוך, והדרכים רבות ומגוונות. כל אחד יכול לבחור על פי דרכו בהדרכה, בחניכה או בהוראה; במסגרת פרטית, ציבורית, פורמאלית או א-פורמאלית. המגוון רחב והאפשרויות כמעט בלתי מוגבלות, אך עלינו לעשות מעשה ולהעז. לא רק להעז לדעת אלא גם להעז ללמד, לחנך ולשנות את המערכת הקיימת והחולה. אסור לנו להשאיר את החינוך לאשפי הצלליות.

עמרי בליך / אני מסכים עם יותם שהקונפליקט בין אפלטון לסופיסטים השתמר לכל אורך ההיסטוריה ועד היום. עם זאת, יש לזכור שבקרב ההוא, הסופיסטים ניצחו. סוקרטס לא נחל הצלחה במאבקו ולבסוף נאלץ לשתות את כוס התרעלה. אם יחסי הכוחות לאורך ההיסטוריה ועד היום נשמרו ככה שהמנגנונים המובילים (חינוך, פוליטיקה, כלכלה ועוד) מעודדים את הישארותנו עמוק מאוד במערה, אז האם הניסיון שלנו, הפילוסופים, כמורים וכמחנכים, אין הוא כניסיון הסיזיפי של סוקרטס להביא לשינוי אשר לא צלח?

///

הערה:
1 אפלטון, כתבי אפלטון (תרגום: יוסף ליבס), כרך 2, שוקן 1999, עמ' 426
מודעות פרסומת
מתויג , , , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: