תגית: יעל דולמן

לא עוד Invisible

/// מאת: יעל דולמן. סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה ולתואר שני בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב.
/// 0618 גיליון 001, אביב 2012

'לא רואים עליך' (ובשמו באנגלית: Invisible), סרטה העלילתי הראשון של במאית הדוקומנטרי המוערכת מיכל אביעד, שגם אמונה על התסריט עם טל עומר, מלווה את חייהן של שתי נשים בפוסט טראומה מאונס שהתרחש לפני כשלושים שנה בתל אביב. שתי כוכבות הסרט, לילי ונירה, המגולמות ע"י השחקניות המצוינות והעוצמתיות רונית אלקבץ ויבגניה דודינה, מתמודדות עם חייהן לאחר שנאנסו על ידי אותו אנס סדרתי שכונה בתקשורת ובמשטרה 'האנס המנומס' ו'האנס האדיב'.

כינויו האלגנטי-משהו שזכה לו האנס, מתעתע ומכסה על פשעיו הסדרתיים שעליהם התלוננו לא פחות מאשר 16 נשים, אחת מהן קטינה כבת 13. בעקבות הסרט פשעיו נחשפים מחדש ועולים אל מעל לפני השטח, אל התודעה הציבורית כיום. גדולתו של הסרט בעיני, היא קודם כול בשבירת האלם והדממה, ובהסרת המחסום מעל ה-Invisible, הבלתי נראה בחברה שלנו. כלומר, מתן קול לנשים בכלל, וביניהן צוות מרשים של יוצרות מוכשרות שבהן גדוש הסט, על המסך ומאחורי הקלעים, מתן נראות לסיפור נשי ולנקודת מבט נשית, וכמובן חשיפת פשעים ואלימות נגד נשים. אלימות המופעלת החל מהאנס עצמו, אך נוכחת גם במפגשים עם השוטרים, עם הגניקולוג, עם חיילים במסיק הזיתים, וכלה במפגש עם שלושה צעירים בכספומט באבן גבירול שאותו כמו-מעשה-קונדס עבורם הוא חוויה מטלטלת ומאיימת עבור בתה של לילי.

'לא רואים עליך' מציב בפני הצופים והצופות את אותן נקודות מכוערות בחברה שאנו מנסים תדיר להסתיר, להדחיק, להשתיק. לא נוח להתמודד עם זה עכשיו, לא נעים לשמוע את הזיכרונות הקשים, מרוב עומס של תיקים נאלצים לגרוס, לגנוז, למחוק את העדויות של אותן קורבנות אונס שאזרו אומץ והגיעו להגיש תלונה, לעמוד מול מסדר זיהוי ולראות לנגד עיניהן את הפושע שפגע בהן.

"כל קשר בין הסיפור למציאות אינו מקרי כלל", זה המשפט שאיתו נפגשים בתחילת הסרט. אדרבא, בסרט בחרה אביעד לשלב קטעי עדות מציאותיים. שילוב זה שבין עלילה לבין עדות מצביע כבר בתחילתו, כי הסרט מאתגר את הדברים שנבחרים להיות מוצגים בקולנוע, את מה שאנו מוכוונים ומצפים לראות. לאורך העלילה המבט מופנה כלפי מה שהוא בלתי נראה ולרוב אינו ראוי לנראות, ודווקא דברים אלו הוא חושף ומאיר ומציב במרכזו.

בחיבור זה אבקש לקרוא את הסרט דרך שני רעיונות חשובים העולים בהגותו של מישל פוּקוֹ (Michel Foucault), מהאינטלקטואלים המשפיעים והחשובים ביותר במאה העשרים.

אחד מהמושגים המרכזיים בהגות של פוקו הוא "כוח".  אין זה כוח במובן השגור. ה"כוח" של פוקו הוא רשת של יחסי כוחות המתפרשת בחברה כולה. כלומר, ה"כוח" אינו פועל "מלמעלה למטה" ואינו מרוכז בידי גורמים מסוימים או מוסדות פוליטיים רשמיים כגון משטרה וצבא, אלא נמצא בכל מקום, גם בפרט. מחקריו של פוקו התמקדו, בין היתר, בנקודת המבט הקלינית כסמכות של ידע ולכן של כוח (הולדת הקליניקה: ארכיאולוגיה של המבט הרפואי), במעקב ובמבט המפקח (לפקח ולהעניש: הולדת בתי הסוהר), ביחס לאחר (על תולדות השיגעון בעידן התבונה) ובכוח המופעל דרך השיח והדרישה לווידוי ועל ידי כך עיצוב תודעה עצמית (תולדות המיניות).

בחברה יש צורות שונות של כוח. אחת מהן הוא הכוח הדיסציפלינארי, המאפיין את החברה המודרנית, לשיטתו של פוקו. הכוח מופעל בעיקר כלפי גוף האינדיבידואלים שבה, בין היתר על ידי ארגון הידע, הפעלת מעקב ופיקוח, הסדרת השיח ונרמול האוכלוסייה בהיבטים שונים. סוג כוח זה לרוב נסתר, מוסווה ואיננו אלים באופן מוחצן. חלק מאופן פעולתו הוא בביסוס ה"נורמלי", ה"רציונלי", ה"נכון" וגם הראוי לנראות בחברה.

והנה, בתוך רצף של סרטי קולנוע ישראליים, הרווי בעלילות המספרות ומטפלות בטראומה הגברית, של מלחמות בעיקר (ראו למשל "ואלס עם באשיר", "לבנון", "בופור", "שתי אצבעות מצידון", "חימו מלך ירושלים" וכן הלאה), הסרט נותן במה לטראומה נשית. בהתבוננות ביקורתית מתגלה רצף זה כמנרמל – הופך לנורמלי, לגיטימי, קונצנזוסיאלי – את הטראומה הגברית, ובד-בבד כמוחק את לגיטימיות מבע הטראומה הנשית. כל אותם פשעים יומיומיים כלפי נשים ש"לא רואים עליהן", שהפשעים, ולמעשה הנשים עצמן, הן Invisible, מוצבים במרכז הבמה. לכן, "לא רואים עליך" עושה מעין תיקון, והופך את הטראומה הנשית מבלתי-נראית לנראית, ובה בעת אף משמש מראה לחברה כולה, על מה שנעשה בתוכה וגם על מה שהיא מניחה בתחום של הבלתי נראה. במובן זה, מנקודת מבט פוקויאנית, הסרט חושף את הכוח גם כמנגנון משתיק ומדיר, את החוויה ואת נקודת המבט הנשית מהקולנוע, וכך גם מהחברה כולה.

במהלך הסרט אנו נחשפים לעוד כוח בלתי נראה בחברה שלנו, בדיוק כמו זה שעליו מצביע פוקו, זה שעליו אמונים גורמים שונים כגון הפסיכיאטרים, העיתונאים, השופטים וכן הלאה. בתחקיר שעורכת נירה, היא מגלה את המערכת המסועפת של יחסי הכוח שדרכם מופעלת אלימות כלפי נשים: את חוקרי המשטרה הבוחרים לתאר את מוסרות העדויות לפי מידת יופיין, וניסיונן המיני, את העיתונאים שמעדנים את מעשי האנס בפרסומו כאדיב או כמנומס, את השופטים הבוחרים להקל על עונשו משום ש"יש שיקולים נוספים", ואת הפסיכיאטר שמחליט לאחר כחצי שנה בלבד כי האסיר כבר אינו מהווה סכנה לציבור ולכן ממליץ להקל על עונשו. וכך גם התגובות המזלזלות של הגניקולוג ואלו המשפילות של מי ששומעים על כך ומבקשים להשתיק, להדחיק, להעלים את מה שהיה.

הצעתי לקריאה של הסרט דרך נקודת מבט פוקויאנית מתמקדת באופן שבו נחשפת רשת יחסי הכוח בחברה, המאפשרת יחס אלים כלפי נשים. יחס של דיכוי, של השתקה, של מחיקה, לצד האלמנטים המובהקים של כוח פיזי ואלימות מינית. במובן זה, האחריות על האונס איננה של האנס לבדו, אלא הוא הקוטב הקיצוני בסדרה של צורות הפעלת כוח כלפי נשים. מערכת יחסי כוח, שמזינה למשל את העובדה שהאנס מצדיק את מעשיו בשל השלכות של הלם קרב, את העובדה שמקטלגים זאת כמחלה ובמובן הזה מפחיתים באחריות שלו למעשיו. האחריות היא גם של חברה שבה מגדלים את כל הילדים לשאת נשק ולהפעיל אלימות שיטתית ויומיומית כלפי אחרים, שבה המשטרה רואה באונס הקטינה רק כאקט של התגרות האנס בשוטרים וכן הלאה.

התבוננות על מקרה פרטי לא כאירוע חריג, אלא כחלק ממערך בשדה של יחסי כוח, מאפשרת להצביע על האחריות של החברה כולה על אותו מקרה אונס (והרי זהו סיפור של אנס סדרתי והוא רק אחד מיני מקרים רבים שמתרחשים כאן כל יום, על ידי זרים, מכרים, ובני משפחה של הקורבנות). לצד זאת, למעשה נחשפת כאן גם אחריותו של המרחב והקאנון הקולנועי שבתוכו מודרים סיפורים כאלה בשיטתיות.

אינני בטוחה אם הסרט מיטיב להציג את ההתמודדות עם הפוסט-טראומה של הגיבורות קורבנות האונס, שכן בשלב מסוים ההתמקדות בסרט הופכת להיות על עשיית הסרט עצמו, ולדעתי לא מדגישה מספיק באיזה אופן היצירה, האמנות, התיעוד, השיתוף של הסיפורים ויצירת קהילה נשית תומכת ומעצימה היא חלק מהתמודדות זו. ואולם, הסרט בהחלט נאמן לשמו, שכן הוא גורם לנו להישיר מבט אל אותם אתרים, מרחבים וגורמים בחברה שלנו שמאפשרים לא רק לאלימות שכזו נגד נשים להתקיים, אלא גם מאפשרים לנו באופן תדיר להפכם לבלתי נראים וללא ראויים למבט: קולנועי, פוליטי ואחר.

הסרט אפוא חושף שלל היבטים של כוח המופעל כלפי נשים, כוח שהוא פעמים רבות בלתי נראה בעצמו, כמו הנשים עצמן וכמו ההשלכות שיש להפעלתו כלפיהן. ואולם, נקודה קריטית בהגותו של פוקו היא כי לכוח יש גם תפקיד יוצר ולכן, כלשונו, "היכן שישנו כוח, ישנה התנגדות". זו נקודה נוספת שמוצגת היטב בסרט, לדעתי. ההתנגדות היא קודם כול בעשיית הסרט עצמו והנכחת הסיפור בעולם. העלילה, דרך ההתמודדות המוצגת עם הפוסט-טראומה, מצביעה על מימד זה בתוך מסגרת מחשבה על הכוח בחברה כמערכת, כרשת של יחסים. חלק מההתמודדות הזו, שהיא-היא ההתנגדות, מתבטאת גם בשבירת הבידוד בין נשים והחיבור בין הקורבנות, וגם ביניהן לבין הצופות והצופים הנחשפים לסיפורן.

שלושים שנה לאחר מסדר זיהוי האיש שאנס אותן ואחרות, מזהה נירה את לילי בזמן עבודתה על וידאו לעריכה. לילי היא פעילת שמאל ומצולמת בזמן התפרעויות מתנחלים במסיק זיתים פלסטיני, עוד שטח 'בלתי נראה' של החברה הישראלית, עוד איזור, אתר, גוף, שחווה כיבוש. היא מזהה בעיניה של לילי מבט שמוכר לה כנראה, מבט שמסגיר שעוד משהו קיים מבעד להופעתה מלאת הכוח.

"עוד יחשבו שאני פעילה פוליטית", אומרת נירה כשהיא מצטרפת בשנית לאוטובוס פעילי השמאל לשטחים. ואכן נירה היא פעילה פוליטית, גם אם שונה מזו שבדרך כלל נוהגים להציג כלגיטימית או כראויה לקבל הכרה. העבודה שהיא עושה, שממנה מופק סרט בסופו של דבר, היא-היא העשייה הפוליטית שלה. החוויות האישיות שלה הן פוליטיות וממש אין צורך לנסוע לשטחים כדי לסמן אותן ככאלה. בהקשר של המעמד הפוליטי של הסרט, חשבו למשל על זה שהוא יצא לאקרנים ממש במקביל להרשעתו באונס של קצב, הנשיא לשעבר.

"את יודעת, בכלל לא רואים עליך", אומרת נירה ללילי בפגישתן בפתיחת הסרט. שתי הגיבורות הינן נשים שעוטות על עצמן חזות חזקה וחסינה, כזו שלא מאפשרת לראות את אותו אירוע בעברן. אך במהרה אנו נחשפים בעצב למה שפעמים כה רבות יוצר היסטוריה נשית שכן שתיהן מאותו מסדר… אך, כאמור, הסרט מציע תיקון למשותף להן על ידי חיבור ביניהן.

התמודדותה של נירה, המבקשת לחזור אחורה כדי להתקדם קדימה, מרפררת למתודה של פוקו בחקירתו הגֶנֶאָלוֹגית, ארכיאולוגית, היסטורית. ההתבוננות בעבר היא עבורו, ולמעשה גם עבור נירה, הדרך להתמודדות עם ההווה. היא רוצה לברר מה היה שם ולהציף חזרה לפני השטח את הרגעים הכואבים. המפגש עם לילי וההבנה כי זה אינו מקרה פרטי, כי זו אינה בעיה אישית, אלא מדובר בבעיה פוליטית, גורפת, שאיתה מתמודדות עוד נשים רבות, מעניקה לה כוח להתמודדות חדשה. היא מבקשת לפרוץ את הבידוד ולשמוע עדויות של נשים אחרות, לקרוא את דו"חות המשטרה ואת הכתבות בעיתונות ולהסיר את הערפול שנכח בה כל השנים.

הצגת ההתמודדות עם הטראומה באופן זה עולה בקנה אחד עם הדרך שבה מתאר פוקו את החירות. לדידו, חירות אינה מימוש מהות קבועה נסתרת, אלא בדיוק היעדר קיבעון, שינוי ויצירה עצמית מתמדת בחריגה מן הגבולות בהווה, בין היתר דרך חקירת העבר. העיסוק של פוקו בהיסטוריה משמש לביקורת ההווה ופריצה של הגבולות, מתוך הצבעה כי הם אינם הכרחיים וקבועים. פריצת הגבולות והדרישה לשינוי עצמי היא מימוש החירות לדידו. הרצון של נירה לחזור ולבחון "מה בדיוק קרה שם" אינו מוצג כקיבעון אלא, בדיוק כפי שמציע פוקו, התנגדות לכוח וחקירת העבר וביקורת כלפיו כדי לשנות את ההווה. בסרט שלפנינו נרקם קשר בין-נשי שמהווה התנגדות לכוח הפועל בחברה פטריארכלית, בין היתר, ביצירת בידוד ונתק בין נשים. השינוי שנירה עוברת מתבטא למשל בסצנה הנהדרת שבה היא ולילי חופשיות לדמיין את נקמתן, ובסצנה שבה הן יכולות לנסוע לביתו של האנס שפגע בהן, והפעם הן שעומדות ביחד "במסדר" והוא זה שניצב בודד למולן. ושם, במרחב המעצים ביניהן במכונית, הן פורצות בצחוק. ואולי החירות של אביעד היא אכן ביצירה, שבסופו של דבר גם מוצגת לנגד עינינו על המסך.

במפגש שהתקיים עם הבמאית ועם אחת מצמד כוכבות הסרט, רונית אלקבץ, אחת אחרי השנייה החלו הצופות לספר על הטראומות שלהן ועל הכוח שהעניק להן הסרט למצוא קול לומר זאת. ממש כפי שנירה ולילי עושות אחת עבור השנייה. היה נפלא לראות את עוצמתו האדירה של הסרט להחדיר בהן כוח למצוא את קולן, לאפשר להן מרחב לגיטימי להשמיע את עצמן ולספר את סיפורן הכואב.

אף על פי שהקשר הבין-נשי הוא בעצמו אחד מגיבורי הסרט וכי הכימיה בין אלקבץ ודודינה מיטיבה להציגו, לטעמי, העלילה אינה מפתחת אותו למלוא הפוטנציאל שנדמה כי טמון בה, אולי משום עומס החומרים הנידונים בו. אולם עם זאת, הקשר ביניהן, הנרקם לקשר בין-נשי מעצים, המאפשר לנירה ולילי גאולה עבור עצמן, בהחלט מהווה את הבסיס לאחד הרגעים החשובים, העוצמתיים והמרגשים שזכיתי לראות בקולנוע הישראלי, השיחה בין האם לבת. שבירת השתיקה ביניהן היא אנלוגיה גם לשבירתה בין צופות הסרט בכלל, כפי שקרה בכל השיחות שבהן נכחתי לאחר הקרנתו, וגם לשבירת השתיקה מבחינת הפער הבין-דורי בין הצופות, היינו כלומר, בין אלו ששמעו על אותו אנס בשנות השבעים ובין אלו שלא.

'עדיף שלא לדבר על זה, עדיף לעזוב את זה', אומרת לה אמה של לילי. 'בשביל מה את צריכה את זה עכשיו'? שואל אותה אמנון. 'בשביל מה לך? עברו כל כך הרבה שנים', אומר לנירה הפקיד בתחנת המשטרה. כמוהם, עוד רבים אחרים ואחרות בוחרים להדחיק ולכסות על פשעים יומיומיים אלו. הסרט המונח כעת בעולם אינו מאפשר עוד להתעלם מהסיפור. כוחו הפוליטי של הקולנוע הוא בדיוק בהנצחת אותו מקרה של 'האנס המנומס', סיפור שהוא רק אחד מיני סיפורים רבים מספור של אונס ושל אלימות נגד נשים. את אותם פשעים שמסופחים כמעט באופן מיידי לתחום ה'בלתי נראה' של החברה שלנו, בוחר הסרט להציב במרכז, לנגד עינינו, במלוא הנראות.

המפגש ביניהן מביא להסרת הכיסויים שנאגרו במשך שנים, להפרת הבלבול שחל על האירועים שחוו, לערעור הקרקע היציבה, לכאורה לפחות, שעליה הן מתקיימות. במקביל, הסרט עושה מהלך דומה עבור הצופים והצופות ומסיר את הלוט מאותם מעשי אלימות איומים שמתבצעים כל יום, בכל מקום, כלפי נשים, בכל המגזרים, בכל הגילאים, בכל הגדלים, בכל הצבעים ובכל העדות. ואגב, גם לא מעט כלפי נערים וגברים.

ובכל זאת, יש משהו שכן נשאר Invisible בסרט – האונס. בחירה זו מהדהדת גם היא כי סרט זה מבקש לחרוג מהנורמות, לערער על מה שנתפש כראוי להציג בקולנוע, וכי נקודת המבט כאן היא על נשים ומנקודת מבט של נשים. על ההתמודדות שלהן, על הכאב שלהן, על החיבור ביניהן ועל שלל צורותיו של הכוח בחברה הפועל עליהן, לא רק בצורתו הקיצונית של אונס. חוויות הכאב, האימה, הבושה מהאונס לא מסתכמות שם. אירועים שונים של השפלה ויחס דכאני ומכפיף מוצגים לאורך הסרט, גם שלושים שנה אחרי כן. במובן זה מונחת כאן הצעה לחשוב מחדש על איך לעשות קולנוע ומה לייצג דרכו. הסרט מציג את העולם כפי שנשים חוות אותו, על חלקיו הקשים, הכואבים והמכוערים, על החרדה הקיומית שמלווה לקיום הנשי בחברה הזו. אך גם על המקומות של הכוח וההתנגדות, העוצמה, היופי, האושר והרגעים המרגשים בתוכו.
"אחת מכל חמש נשים בכל מקום בעולם תהפוך קורבן אונס", כך נכתב בדו"ח האו"ם מ-2007 החותם את הסרט. גם אם לא רואים עליהן, וגם אם אנחנו לא לגמרי רוצים לראות זאת עליהן, ובעצם עלינו כחברה, זו האחריות שלנו. סרטה של מיכל אביעד מניח מולנו על המסך הגדול את מה שחשוב לא להשתיק יותר.
לא עוד Invisible.

בקיצור, רוצו לראות! ובמקביל, כמובן, גם לקרוא…

///

הערות:
א)
אין מקום לפרט כאן את כל כתבי פוקו, אולם להלן שלושה פריטים של קריאה פרשנית מומלצת בעברית, בתוכה ניתן למצוא גם פירוט של הפרסומים החשובים של פוקו, באנגלית ובעברית:
אופיר עדי. עיון מחודש בפוקו: המיפוי של ידע וכוח. עיון. מ"א 1992. עמ' 187-218.
ארבל אילנה. פוקו וההומניזם. כנרת, זמורה-ביתן, דביר. אור יהודה, 2006.
מילס שרה. מישל פוקו. תרגום: זהבי אהד. רסלינג. תל אביב, 2005.
ב)
בקשר לסרט, ראו חומרים מעניינים בקישורים הבאים:
1) קדימון לסרט משולב עם הערות הבמאית
2) כתבה שנעשתה על הסרט ב'אולפן שישי'
3) דף הפייסבוק של הסרט

מתויג , , , , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: