תגית: מוזיאון

האגף הנחמד על שם רביד רובנר

/// מאת: רביד רובנר. סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מלמדת עיצוב תעשייתי בHiT, מנהלת את תיאטרון חזיתי ועורכת בעיתון זה.
/// 0618 גיליון 001, אביב 2012

צילום: דפנה טלמון flickr.com/talmon

בנובמבר האחרון, חבורה של כעשרים יוצרים ויוצרות ואני ביניהם, נשכבו על רצפת הבטון של האגף החדש במוזיאון תל-אביב, לראשנו פיסת בד אדום, ועינינו עצומות. אחרי כמה דקות התחילה נטלי לוין לקרוא בקול רם את מניפסט הפופ-ארט של קלאוס אולנדנבורג מ-1961. להלן המשפט הראשון:

"אני בעד אמנות שהיא פוליטית-ארוטית-מיסטית שעושה משהו חוץ מלשבת על התחת שלה במוזיאון".

לא פתחתי עין, חיכיתי שתגיע איזו מאבטחת ותישא אותי אל מחוץ לצוללת הבטון, אל הכניסה עם עיגולי התאורה השקועה בקרקע, המסנוורת את הנכנסים והיוצאים היטב מלמטה. שום דבר כזה לא קרה. חלפה מחצית השעה המתוכננת, התיישבנו בשקט והתחלנו לדבר על האגף החדש הזה, שמשעה שהוקם הטריד אמנים, אדריכלים, מבקרים במוזיאון ומבקרי אמנות. מלים רבות נכתבו עד כה על ההשקעה המופרזת, כחמישים מיליון שקלים, באדריכלות פומפוזית בתקופה שדורשת חלוקה הגיונית יותר של סכומי עתק; על מניעת הכסף הרב הזה מידי אמנים שבקושי רב מכלכלים את עצמם בישראל, ועל הוועד המנהל, שכמה מבעלי הון החברים בו עורכים מדי פעם תערוכות יחיד לקרוביהם.

התחלנו להעלות רעיונות אחרים לפעולות מחאה באגף החדש. מישהי הציעה שהאמנים יוציאו ממנו את כל העבודות, מישהו הציע להסב אותו לחלל יצירה פתוח לאמנים ואחרת הציעה להתעלם מהמוזיאון כליל, כאילו הוא לא קיים, ולהציג רק בחללים אחרים.

במהלך הדיון, ניקר בזווית העין שלט כסוף: "גלריה לצילום על-שם דורון סבג – ORS בע"מ". ישבנו באי-נוחות מתחת לשלט של ORS. האם ראוי ששם חברה מסחרית יתנוסס על קירות מוזיאון ציבורי? בעיקר צרם לנו ש-ORS, חברת כוח אדם, נצרבה בתודעתנו כמנציחה את אוזלת היד של שירות התעסוקה הממשלתי. כחלק ממגמת ההפרטה המואצת שעוברת מדינת ישראל, גם שירות זה עבר מהממשלה למגזר הפרטי, ובמקום טובתם של הציבור ושל העובדים, נראה כי העומד לנגד עיני החברה הוא טובת בעלי המניות שלה, על חשבון העובדים. העסקה באמצעות חברת כוח אדם היא אולי פתרון סביר לעובדים שהם זמניים בהגדרה, למשל לעובדים המחליפים נשים בחופשת לידה או בחופשת מחלה ממושכת, אך בפועל המערכת הכלכלית כבר שנים רבות מאוד לא מצמצמת את תופעת חברות כוח-האדם הפרטיות לתחום זה, מה שמאפשר גם לממשלה לפטור את עצמה ואת המעביד מאחריות מוסרית לשכירים ה"זמניים".

גם אם כל זה נראה לקורא סביר, כורח 'המציאות' או 'השוק', כמצב של אין-ברירה, כמאבק נפסד מראש וכיו"ב, עדיין יש מקום לשאלת הלגיטימיות של ORS – חברת כוח אדם שלה ולאמנות אין דבר וחצי דבר – כשם של גלריה לצילום במוזיאון לאמנות.

שבועיים לאחר אותו אירוע נכנסנו עם חברי "גרילה תרבות" לפעולה ממוקדת נגד מפגן שמה של ORS במוזיאון. האירוע התחיל בהקראת שירה ברחבה שמתחת לגלריה. כארבעים אנשים נאספו והקשיבו. ברגעים הראשונים נדמה היה שהאירוע הרגוע תוכנן על-ידי המוזיאון או בתיאום איתו, אבל כשהאמנים שלפו מהתיקים ציורים וצילומים ותלו אותם בחופזה על הקיר בנייר דבק, לא נותרה שאלה לגבי האופי המחאתי של הפעילות. מכיוון שניסיון ההדבקה נמשך שניות ספורות בלבד, היה קשה להעריך מי מטופש יותר – האמנים שניסו לשנות מבנה בטון ומלט מזוות ואדיר במעט נייר דבק משוק הכרמל, או המאבטחים השריריים שזומנו במיוחד לאירוע (כך הסתבר מאוחר יותר משיחה עימם), ותלשו במלוא אונם המפואר את העבודות החלושות מהקיר.

אני רוצה להבהיר את הצידוק הפילוסופי לפעולה שלנו, לכל מי שלא השתכנע. נתחיל בכמה הנחות יסוד שאנחנו מגיעים איתן למוזיאון:

[1] חשיבות קיומו של המוזיאון נצחית, אבל נצחית פחות מהעבודות המוצגות בו, שגם אם יהרסו, נצחיות משמעותן מובטחת. במילים אחרות, קיומן של עבודות אמנות אינו תלוי בקיומו של מוזיאון, ולכן המוזיאון נתפש כפחות חשוב מהעבודות המוצגות בו.
[2] ועדיין, קיומו של מוזיאון הכרחי, כי אין אלטרנטיבה להצגה נרחבת של יצירות רבות הנוגעות לכל תחום של החיים.
[3] אמנות היא חופשייה מפניות, טהורה בכוונותיה, וזה מאפשר לה לגעת בכל מושא באופן אותנטי.
[4] המוזיאון הציבורי צריך לאפשר את [3]. אסור לו להשפיע על הערך הסמנטי של עבודת אמנות, על המשמעות שלה, או להגביל באופן ישיר ועקיף את תוכן היצירה ומושאה. כאשר נוצר עיוות סמנטי כזה – משום שחלף זמן רב מאז נוצרה היצירה, או משום שהיא שייכת לתרבות אחרת שלא מוכרת לצופה – הקונטקסט המקורי מוסבר לרוב על-ידי האוצר/ת.
הבה נבדוק מה עושה האגף החדש של המוזיאון לארבעת אלו. קל לבדוק את [4]. צריך לקחת עבודת אמנות, לתלות אותה בגלריה על-שם סבג ולבדוק אם המשמעות של היצירה לא השתנתה. גם ניסוי מחשבה יספיק, אבל למען הפילוסופיה, עשיתי זאת בפועל.

העבודה שתליתי בנייר דבק מתחת לשלט "גלריה לצילום על-שם דורון סבג – ORS בע"מ" היא צילום של לוח מודעות של החברה, שצילמתי באותו בוקר בפתח-תקוה. הצילום מציג מודעות המבטיחות "תשלום על ארוחות, בונוסים, מתנות בחגים ועוד…." [ארבע הנקודות במקור], ועוד הצעות עבודה נחמדות. הצילום מבקש מהצופה להתבונן באופן ביקורתי על הצעות העבודה של ORS, כמעט בכל חלל תצוגה, פרט לזה של ORS. שָם העבודה הופכת פתאום לפרודיה על עצמה. היא מאבדת את משמעותה הביקורתית והופכת למעין בדיחה. ברור שכל עבודה שעוסקת בעוולות של צורת ההעסקה זו, למשל כזו המתייחסת למצבם הרע של העובדים, לא הייתה מתקבלת לתצוגה בגלריה.

אבל הרי אנחנו מניחים ש[2]: קיומו של מוזיאון הוא עניין הכרחי. ומניחים ש[3]: אמנות מסוגלת לגעת בכל תחום של החיים. שלוש הנחות אלו אינן מתיישבות זו עם זו במקרה של הגלריה לצילום על-שם ORS.

אפשר לבחון זאת גם בהשוואה לפרויקט אמנות אחר שממומן על-ידי תאגיד עסקי. לדוגמה, הפרויקט השנתי של בנק לאומי, "אמנות סודית". גם כאן לא סביר שעבודה המעמידה את בנק לאומי במצב מביך, למשל כזו העוסקת בשערורייה האחרונה סביב תחרות העמותות, הייתה עוברת את דירקטוריון המנהלים. ועדיין, אין דין השניים זהה. הצופה המבקרת ב"אמנות סודית", אם איננה תמימה, תניח שמסגרת האמנות המוצגת לה בבנק לאומי לא תכלול תכנים מסוימים, אבל היא לא אמורה להגיע מצויידת בסט דומה של הנחות אל המוזיאון הציבורי ש(לפחות) תודעתית אמור להיות חף מפניות כלכליות ופוליטיות.

כמו בתערוכה של לאומי, גם בתערוכה באגף ORS יש צמצום אַפְּריורי (נתון ומקובע מראש) של שדה האמנות האפשרי במרחב ההצגה. לאומי מוכן להשקיע נתחון מרווחיו כדי להעלות את קרנו בעיני החברה הישראלית, גם ORS. אנחנו מתמודדים עם מה שנמצא על השלט – שם של חברה מסחרית שהופכת אגף במוזיאון למכבסה פרטית. את זה אפשר לכנות ARTWASH. מצג שווא של 'כשרות', הטעיית הזולת בניקיון המוסרי של חברה, הסחת דעת מעוולות שיטתיות ע"י שימוש ציני בטוהר המיוחס לאמנות.

גם אם יש או אין הבדל בין "אמנות סודית" לתערוכה בגלריה של ORS, זה אומר שלא נשאר יותר מקום להציג בו כל אמנות שהיא ללא מגבלות. זה משאיר אותנו רק עם הנחה [1] – קיומן של עבודות אמנות אינו תלוי בקיומו של מוזיאון. הנחה זו עדיין נכונה, אבל היא הוקצנה לאבסורד, כי מסתבר שישנן עבודות שלא יכולות להימצא במוזיאון ממילא.

יש עוד כמה שאלות שצריך לענות עליהן: האם לקרוא לאגף על שם בעלים של חברה ולא על שם החברה עצמה – להסיר את ORS בע"מ מהשלט, ולהשאיר רק את "דורון סבג" – יפתור את הבעיה? האם יש לאשר את שם הגלריה רק אם חברה או בעלי חברה עומדים בקריטריונים מוסריים כלשהם? ואם כן, האם ניתן לקבוע אותם? ומי יקבע אותם? אחד האולמות באגף החדש נקרא "אולם בני שטיינמץ". האם עלינו לברר כיצד טייקון היהלומים שטיינמץ עשה את הונו, לפני שנכָנס לאולם על שמו?

על מנת לענות על שאלה זו נצא רגע אל מחוץ למוזיאון, נפנה שמאלה ברחוב שאול המלך ושוב שמאלה לרחוב וויצמן. מולנו "מגדל האשפוז על-שם תד האריסון" שבביה"ח איכילוב. הבה ננהג באותה שיטת בדיקה, נכניס לאגף האשפוז חולה ונברר מהן התוצאות. ניקח חולה מיוחד, למשל, אויב אישי של משפחת אריסון, תבחרו אתם את המועמד/ת. כשנכניס את החולה לאשפוז נניח, מן הסתם, שתפקיד האשפוז לשפר את מצבו הבריאותי, כשם שאנחנו מצפים שאחד מתפקידי המוזיאון הוא לשמור על ערכה המשמעי של עבודת אמנות. אם נגלה שלא מאפשרים לחולה להתאשפז, או שמצב החולה יורע בעקבות האשפוז בכוונה, אנחנו ניצבים מול אותה בעיה. נכון להיום אין חשש כזה, כל החולים יתקבלו ויטופלו באופן שווה. בהצטמצמות לניסוי מחשבה דמיוני זה, והתעלמות מבעיות של הפרטה וצמצום השרות הציבורי, נראה כי ה-WASH מועיל במקרה של אשפוז ומזיק במקרה של אמנות.

דוגמה אחרת ל-WASH מזיק היא ה"מכבסה" החדשה והנוצצת המוקמת בימים אלה, "בית הספר לקיימות מייסודן של החברה לישראל, כימיקלים לישראל ובתי הזיקוק לנפט", במטרה לשטוף, משנת הלימודים הקרובה, את החברות הנ"ל שבבעלות האחים עופר. בית ספר ללימודי קיימות שתורמיו הם מפעלים המנצלים משאבים לא מתחדשים והנלחמים תדיר בתביעות שהוגשו נגדם בגין פגיעות בסביבה – נשמע כמו בדיחה גרועה במיוחד. לא סביר שעבודת מחקר בנושא השלכות השליליות של כי"ל על ים המלח תקבל ציון עובר כשם שלא סביר שעבודת אמנות שמעידה לרעה על פעילות ORS תעבור את אוצרות המוזיאון.

בקצרה, כשחברה פרטית תורמת לקידום תחום פעילות, והתרומה מזיקה לתחום ונעשית בכסות תמימה – כמו במוזיאון ובבית הספר לקיימות – יש בעיה.

נשָאר עם משפחת עופר, נחזור למוזיאון ונחזור בזמן. ינואר 2006, הטייקון המנוח סמי עופר, שתרם למוזיאון ת"א 20 מיליון שקלים, מודיע על ביטול דרישתו להסבת שם המוזיאון על שמו ושם רעייתו, והשלט שנתלה בחוץ הוסר. עופר וויתר בעקבות התנגדות דו-ראשית מצד אספנים עשירים שתרמו מאוספם למוזיאון, כגון רעיה יגלום, שגם ישבה בוועד המנהל, ותורמים אחרים, כהנהלת קרן ריצ', שהחליטה למשוך את תרומתה אם לא יוחלט אחרת, אבל גם מצד אמנים. מחאת האמנים, שלא כמו סנקציות התורמים, הייתה מנומקת בעצומה:
"אנו רואים בהתניית תרומה זו ניסיון כוחני לקניית כבוד בממון ויוצאים נגד זילות כבודה של תל אביב- יפו והפיכת מוסדות התרבות בעיר לזירת התמודדות בין איל-הון אחד למשנהו. התניית תרומה כספית כלשהי למוסד תרבות זה או אחר בהנצחה מגלומנית הינה אקט בוטה ולא תרבותי. אנו מאשימים את הרשויות שמאפשרות תומכות ומצדיקות מהלך זה." [ההדגשות שלי]

אפשר רק לשער שלגורמים בעלי הממון הייתה השפעה חזקה יותר על אקט ביטול השיום מחדש של המוזיאון מאשר לאמנים המתוסכלים. עובדה, לא הייתה התנגדות מצד בעלי ההון לקרוא לאגף החדש, שנבנה רק 5 שנים מאוחר יותר וגודלו כגודל האגף הישן, על שם זוג התורמים שמואל והרטה עמיר. למי שתוהה, אין זה כך בלובר, במומה או בטייט מודרן.

מה אפשר לעשות?

אפשר לסרב לקחת כסף מבעלי הון כדי להציג אמנות לציבור. המשמעות היא שיש לממן את כל חללי האמנות הציבוריים מכספי ציבור בלבד, גם אם המוזיאון יהיה פחות מפואר. תורמים נדיבים כדורון סבג יוכלו להמשיך לקנות עבודות מאמנים ולתרום אותם למוזיאון, אבל הם לא יוכלו לקנות את המוזיאון או אגפים בו, והם לא יוכלו לציין מתחת לעבודות שתרמו "באדיבות כך וכך".

מאידך גיסא, ייתכן שלאתגר את ההנחות המקובלות זה לא דבר רע. יכול להיות שחשיבת המוזיאון כחלל משולל אינטרסים היא תפיסה אנכרוניסטית ונאיבית. אולי טוב שהעיתוי של פתיחת האגף החדש על אולמותיו ושמותיהם השנויים במחלוקת בסוף מחאת הקיץ האחרון חשפה לכולנו את התמימות הזאת, והגיע הזמן לשנות את תפישת המוזיאון הרווחת ותפקידו במערך האמנות. אולי הגיע הזמן לוותר על המוזיאון כחלל תמים. כדי לשמור על כוחה של האמנות לעסוק בכל, נוכל לחזור ולתלות את הציורים שלנו על הפיקוסים של רוטשילד. אם המציאות הפוליטית היא כזו שמגבילה מראש את אפשרויות האמנות המוצגת, אז כמו קלאוס אולדנבורג, נהיה גם אנחנו בעד "אמנות שהיא פוליטית-ארוטית-מיסטית, שעושה משהו חוץ מלשבת על התחת שלה במוזיאון".

///

מודעות פרסומת
מתויג , , , , , , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: