תגית: נעמי הברון

מזה? תנלי | הפילוסופיה והפסיכולוגיה על רכישת שפה

/// מאת: נעמי הברון. סיימה תואר שני בפילוסופיה ומתחילה דוקטורט על רכישת שפה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013

ענבל ניצןאיור: ענבל ניצן. צילום: יוסף כהן

בגיליון האחרון כתבה יעל מרום במאמרה, "האם לפילוסופיה יש מקום?", כי "הרלוונטיות של הפילוסופיה לשיח היומיומי תתאפשר באמצעות התקשורת שלה, ברמה הפרקטית, עם השיח הסוציולוגי, הכלכלי, הפסיכולוגי, הפוליטי באופן שיותיר לכל אחד מהם אוטונומיה משלו". יעל גם כתבה כי "האפשרות של הפילוסופיה להיות מופתעת יכולה להיווצר רק מתוך קיומם של אחרים ממנה וההכרה בהם, לא אלו שהיא מנסחת לעצמה כאחרים (ולכן בקלות נספגים לתוכה), אלא אשר מנסחים את עצמם כאחרים ממנה ומגבילים אותה מעצם ניסוח זה".

אני מסכימה עם ביקורתה של יעל כי הפילוסופיה היא דיסציפלינה בלתי-צנועה המתיימרת לכאורה לחבוק את הכול. כל שיח אחר הוא עבור הפילוסופיה רק עוד שיטה, בעוד היא, הפילוסופיה, רואה בעצמה מטא-דיסציפלינה, שבאפשרותה להסתכל במבט-על ובביקורתיות על כל שיטה אחרת של חקירת העולם. לשמחתי, התובנות הפילוסופיות של ויטגנשטיין, פוקו, רורטי ואחרים יכולות לצייר מקום צנוע יותר לפילוסופיה. ויטגנשטיין אומר כי "לדקדוק שלנו חסרה אפשרות ההשקפה-מעל"(1). הפילוסופיה אינה יכולה להתמקם באיזה מקום חיצוני ולהשקיף משם על שאר הדיסציפלינות, גם הפילוסוף חייב לדבר בשפה, חייב להביט על השפה מתוך השפה: "נמצאנו כלואים בתמונה. ולא יכולנו להשתחרר, כי היא שכנה בתוך הלשון שלנו, והלשון נראתה רק כחוזרת ומזכירה לנו אותה ללא רחם" (2).

עם זאת, אין זה אומר שלפילוסופיה אין תפקיד ייחודי, יכולות ייחודיות ותרומה ייחודית שהיא יכולה לתרום למחקר האנושי באשר הוא (מדעי, אמנותי, פוליטי, טכנולוגי). העיון הפילוסופי הוא עיון בשפה, הוא "שופך אור על בעייתנו בכך שהוא מסלק אי-הבנות – אי-הבנות הנוגעות לשימוש במילים; כאלה עולות, בין היתר, דרך אנלוגיות מסוימות בין צורות הביטוי בתחומים שונים של לשוננו" (3).

התחלתי את לימודי האקדמיים בשנת 2005, ומאז אני יושבת על מטוטלת שמתנדנדת לה בין המדעי לפילוסופי. את התואר הראשון עשיתי בפסיכולוגיה ובתוכנית למצטיינים במדעי הרוח, ועבודת הגמר שלי התמקמה בין שני התחומים הללו, והציעה כיוון של חקירה מדעית שנובע מתובנות פילוסופיות. בתואר השני ערקתי מפסיכולוגיה לפילוסופיה, בין היתר מתוך אמונה בקו החשיבה הלא-צנוע של הפילוסופיה – שהיא יכולה להציע מבט-על ביקורתי שמגמד את החקירה הפסיכולוגית והופך אותה לאופן הסתכלות מוגבל. אם הפילוסופיה היא מטא-פסיכולוגיה, למה להשתקע בענף חקירה ספציפי ומוגבל בשיטותיו (מדע הפסיכולוגיה) ולא ללכת למקור (הפילוסופיה)? מרצה שלי בקורס על הפילוסופים מרקס והגל, סיפרה פעם שמרקס התחיל את לימודיו בפקולטה למשפטים. אחרי כמה חודשים הוא כתב במכתב לאביו: "גם בפקולטה למשפטים כולם הגליאנים [עוסקים בפילוסופיה של הגל], אז החלטתי ללכת למקור וללמוד פילוסופיה".

עכשיו המטוטלת ממשיכה להתנדנד, ומתוך מושבי בחוג לפילוסופיה צומחת הענווה הפילוסופית, ואני מבינה שאמנם יש לה, לפילוסופיה, יכולות שאין למדע האמפירי, כלים שאין למחקר פסיכולוגי, אבל הללו לא הופכים אותה לעליונה עליו. עצם העובדה שמישהו הוא פרופסור לפילוסופיה לא עושה אותו חד, חריף או חכם יותר מפרופסור לפסיכולוגיה. בשני התחומים יש חוקרים מעולים יותר או פחות; בשני התחומים נערכים מחקרים חשובים יותר ופחות.

צריך להכניס כאן גם הערה קטנה על הענווה של המדע. למדע אין הרבה ממנה. המדע מתיימר פעמים רבות לתת תשובות לשאלות שאין לו את הכלים לענות עליהן (כמו שאלות של ערך, מה רצוי ומה ראוי, למה דברים קורים ולא רק איך). הוא גם מתיימר לתת תשובות סופיות ומתחרט עליהן שבועיים אחר כך (קפה זה בריא? באיזה גיל כדאי להושיב ילד? האם צריך לגשת לתינוק כשהוא בוכה בלילה?). אחד מהדברים שהבריחו אותי מהמדע לפילוסופיה היה הטענה של המדע לעליונות (בעוד שהפילוסופיה, כך חשבתי, היא "באמת עליונה"). כשסיפרתי בחברת הייטק שעבדתי בה שאני עוזבת כדי ללמוד פילוסופיה אמרו לי: "אבל מה תעשי עם זה?". אותה מרצה שהזכרתי קודם, מהמכתב של מרקס, נהגה לומר בשיעורים, ברצינות תהומית: "הייטק? הנדסה? אבל למה זה טוב? מה עושים עם זה??".

אבל נחזור ליעל מרום ולהצעה שלה לתחום את הפילוסופיה ולשים לה גבול, כדי שתוכל להכיר ב"אחר" שלה. אני מאמינה ששימת הגבול אינה מספיקה, וכי חשוב שהפילוסופיה גם תקיים תקשורת עם האחר שמעבר לגבול. תקשורת כזאת יכולה להתקיים רק מתוך עמדה של צניעות. אם הפילוסופיה תוסיף לחשוב שהיא הסמכות הסופית מתוקף זה שהיא פילוסופיה, ולא מתוקף הערך או חוסר הערך של טיעון ספציפי, לא יוכלו המדעים לשמוע אותה. היא תהיה כמו הילד בכיתה שאיש לא רוצה לשחק איתו, כי הוא תמיד חושב שניצח. אני מקווה שהתזה שהגשתי לא מזמן יכולה לשמש דוגמה לדרך שבה הפילוסופיה יכולה לתקשר עם דיסציפלינה אחרת, ורציתי לתאר את מה שאני עושה בקצרה, ולהציע אותה כאפשרות אחת מני רבות לקשר שהפילוסופיה יכולה לקיים עם "האחר" שלה.

התחום שבו אני עוסקת הוא תחום רכישת שפה: כיצד ילדים לומדים את שפת אמם. בתחום הזה קיימות שתי תיאוריות מתחרות: התיאוריה של הדקדוק הגנרטיבי שההוגה הראשון שלה היה נועם חומסקי, והתיאוריה מבוססת השימוש, או החברתית-פרגמטית, שבחרתי כנציג שלה את מייקל טומסלו (אבל כמובן שיש בלשנים ופסיכולוגים רבים שתורמים לה). הדקדוק הגנרטיבי אומר בקצרה את הדבר הבא: כיצד ייתכן שילדים מצליחים, אחרי חשיפה כל כך קצרה לשפה, ללמוד לדבר? כיצד הם מצליחים, ממנעד כל כך מוגבל של משפטים שהם שמעו בעבר, ללמוד עקרונות וכללים של שפה, ולבנות מהם מגוון אינסופי של משפטים נכונים?

הבעיה הזאת מכונה בעיית "דלות הגירוי". בעיית דלות הגירוי הביאה את חומסקי לטעון שתינוק חייב להיוולד עם תשתית שתאפשר לו ללמוד את הכללים הנכונים במהירות שבה הוא עושה את זה. חומסקי שינה את דעתו פעמים מספר לגבי מה התשתית הזאת צריכה להיות, אבל לשם הפשטות אתאר כאן את הגישה הרווחת היום שמכונה "מילים וכללים": לפי הגישה הזאת תינוק נולד עם כללי דקדוק מחווטים (hard-wired) לתוך המוח שלו. אלו לא כללי הדקדוק של השפה הספציפית שלו כמובן. תינוק מגיע לעולם מצויד בכללים בסיסיים שמתאימים לכל השפות האנושיות, וחשיפה קצרה לשפה שמדוברת סביבו מספיקה לו כדי ללמוד את הפרטים הספציפיים של השפה הזו. ולכן, למידה של דקדוק היא רק תהליך של מיפוי (הילד כביכול שואל "האם בשפה שמדוברת סביבי בא הנושא לפני המושא או אחריו?"). כללי הדקדוק, על פי הגישה הזאת, הם כמו נוסחה אלגברית שהילד צריך להציב בה את המילים שלמד, וכך ליצור משפטים תקינים בשפה.

התיאוריה מבוססת-השימוש, שכאן מייצג אותה טומסלו, לא מחלקת את השפה לכללים ולמילים, אלא היא מתייחסת למבנים דקדוקיים כאל "מילים גדולות". ילדים, אומר טומסלו, לא מתחילים ללמוד מילים ואז לומדים את הכללים לחיבור שלהם, אלא לומדים יחידות לשוניות בגדלים שונים. למשל, אחת המילים הראשונות הנפוצות אצל ילדים בעברית היא ה"מילה" "א'זה" (משתמשים בה כמו במילים "את זה"), מילים אחרות שפעוטות משתמשים בהן יכולות להיות "תנלי" ("תן לי"), או "מזה?" ("מה זה?"), אלו "מילים גדולות" שרק בשלב מאוחר יותר ילמד הפעוט לפרק למרכיבים שלהן, ולהשתמש במרכיבים הללו כדי להרכיב משפטים אחרים ("תן לי את המברשת", "מה אפשר לעשות עם זה?", וכו'). כללי הדקדוק, לפי הגישה מבוססת-השימוש, הם לא נוסחה אלגברית, טהורה ומנותקת מהשימוש היומיומי בשפה, אלא הם דבר חי ומשתנה, על פי השימוש שאנחנו עושים בהם. גישה מבוססת שימוש מסבירה היטב גם שינויים שקורים במערכת דקדוקית, כמו העובדה שבעברית מודרנית הולך ונעלם השימוש בצורת הרבות ("הן", "אתן", "שלכן", "שלהן" ההופכים בדיבור ל"הם", "אתם", "שלכם" ו"שלהם"). מבנה דקדוקי הוא גמיש הרבה יותר ממה שמשערים בגישה הגנרטיבית של חומסקי: הוא תוצאה של דפוסים של שימוש במילים, ולכן כשמתחילים להשתמש בשפה באופן אחר, גם הדקדוק משתנה, והוא יכול להשתנות גם מתקופה לתקופה, מאזור לאזור ואפילו מאדם לאדם.

יובל ליבליך / גישה זו עולה בקנה אחד גם עם השקפתו של היידגר, ולפיה השפה היא מכלול של מילים וביטויים זמינים לשימוש של התינוק המצוי בסביבה כזו או אחרת בעולם (Being and Time, H. 161). בהתאם, התינוק הלומד לומר "את זה" מזהה עצמו כמרכזה של סביבה שבה נמצא מושא שאותו הוא רוצה לנכס ישירות לשימושו. הדבר שהתינוק רוצה לקבל עלול להיות הירח (שכמובן אינו בר השגה) אך הירח עשוי להיות באותו הקשר בראש מעייניו ולהיראות לו "קרוב" יותר מן העפעפיים שלו (H. 107). יתרה מזו, דוגמה זו, הלקוחה מהיידגר ממחישה את עוצמתה הייחודית של הפילוסופיה שבמסגרתה ההוגה יכול להרשות לעצמו לטעון שהירח יכול להיתפס כקרוב יותר מהעפעפיים או מהמשקפיים של הצופה בעוד שהמדע האמפירי מקבל רק אמת אחת ולפיה הירח מרוחק מעל 300,000 ק"מ מכדור הארץ.

איזו משתי התיאוריות הללו מתארות נכון יותר את רכישת השפה כמו שהיא מתרחשת באמת? ישנן עדויות אמפיריות רבות, תצפיות, ניתוחים וניסויים שמחזקים גישה כזו או אחרת, אבל יש גם דרך נוספת לחזק או להחליש תיאוריה, וזו הדרך הפילוסופית.

הרבה לפני שהתפתחה הגישה מבוססת-השימוש והביקורת שלה על חומסקי, ולמעשה אפילו לפני שחומסקי עצמו פרסם את הפרסום הראשון שלו בנושא (1957, Syntactic Structures), צייר הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין תמונה רדיקלית (בשביל שנות החמישים) של השפה כמבוססת שימוש. בספרו חקירות פילוסופיות הוא תוקף תמונה אידיאלית של השפה, תמונה לפיה "הסדר המושלם חייב אפוא להימצא גם במשפטים העמומים ביותר"(4); ומראה כיצד "ככל שאנו מעיינים בדייקנות רבה יותר בשפה הממשית, כך הולך ומתחזק הניגוד שבינה לבין דרישתנו" (5). ויטגנשטיין אומר שגם הוא התפתה בעבר לחשוב ש"מי שמבטא משפט ומתכוון לו, או מבין אותו, הריהו מפעיל בה-בעת תחשיב בהתאם לכללים מוגדרים" (6), אך היום הוא מבין שמילים אינן תחומות לחלוטין על ידי כללים, וכי כללים יכולים להיות עמומים, ודבר זה אינו גורע מיכולתנו להשתמש בהם. כמו ששנים רבות אחריו הראה טומסלו, שאי-אפשר לחלק את השפה לכללים ולמילים, אלא שהשפה היא מלאי של יחידות לשוניות שנעות על רצף בין מה שהוא מבנה ייחודי וחד-פעמי (אידיוסנקרטי), לבין מה שנשלט לחלוטין על ידי כללים (צורת הריבוי באנגלית משמשת כדוגמה, אף על פי שגם לה יש יוצאים מן הכלל), גם ויטגנשטיין מדבר על שפה כעל משפחה של מבנים המקיימים ביניהם קשרים שונים ומגוונים.

זה כמובן לא המקום להציג את התזה כולה, להראות כיצד הפילוסופיה של ויטגנשטיין מחזקת את התיאוריה של טומסלו, ומערערת את ההנחות של התיאוריה של חומסקי, וגם לא המקום להוכיח מדוע הפילוסופיה של ויטגנשטיין מתארת נכון יותר את השפה מאשר גישות פילוסופיות שקדמו לה. כנראה שתאלצו להאמין לי, או לקרוא את התזה ולהתווכח אתי. כך או כך מדובר פה באופן של תקשורת בין הפילוסופיה לבין מדע אמפירי שמתאפשר רק מתוקף זה שהפסיכולוגיה מכבדת את המחקר הפילוסופי (טומסלו פותח שישה מתוך תשעת הפרקים בספרו "constructing a language" בציטוטים של ויטגנשטיין), והמחקר הפילוסופי מכבד את התיאוריות ואת המחקר האמפירי שנעשה בפסיכולוגיה(7). כבוד הדדי כזה יכול להביא גם להתקדמות הדדית, כך שהמדע האמפירי יוכל להימנע מבחינת תיאוריות שכבר הוכח בפילוסופיה שהן בלתי סבירות, או לקבל רעיונות למחקר מהפילוסופיה; הפילוסופיה מצדה תוכל לאתר מקומות של חוסר ודאות, וויכוחים בין גישות אמפיריות מתחרות ולהציע ניתוח מושגי שיעזור לפתור מחלוקות כאלו.

ליאור ניר / נעמי מבהירה כביכול כיצד הפילוסופיה יכולה לסייע למחקר האמפירי, אולם היא לא נותנת דוגמה לאופן שבו מחקר אמפירי יכול להפריך או לבסס טענה פילוסופית. והאם אכן הוכרעה השאלה לגבי רכישת שפה בזכות הפילוסוף ויטגנשטיין? ברור שלא. והשאלה לא תוכרע ללא מחקר אמפירי – וגם אז רק עד ההפרכה הבאה. ניתן לטעון שהפער בין הפסיכולוגיה לפילוסופיה הוא פער שאינו ניתן לגישור. הפסיכולוגיה מצויה מעבר לנקודת ההכרעה, היא "הימרה" על המידע האמפירי כמתאר את החוויה האנושית – גם אם היא מכירה בכך שייתכן שלא תוכל לתאר אותו במלואו. הפילוסופיה לעומתה מסרבת לבצע את ההכרעה ומצויה מאז ומעולם (ויש שיאמרו לעולם) לפני נקודת ההכרעה.
אורי ערן / אני מסכים שכדאי להימנע מהשוואות בין פילוסופיה למדעים מהסוג שמבקש להראות להראות מי יותר חשוב (או בניסוח בוטה יותר, אבל שנראה הולם בהקשר זה "למי יש יותר גדול"). אבל כדי לקדם את התקשורת ואת הכבוד שנעמי מעוניינת בהם, חשוב קודם כל למתוח את הגבול, כפי שמציעה יעל מרום. לדעתי, למתוח את הגבול פירושו לספק הגדרה טובה של מה עושה או מה יכול לעשות כל מדע. במאמר של נעמי לא ברור מה בדיוק מייחד את הפילוסופיה, מעבר לכך שמדובר ב"עיון בשפה שמסלק אי-הבנות" או ב"ניתוח מושגי". אבל האמת היא שזה הגיוני, כי השאלה שמונחת כאן על הכף היא לא פחות מ"מהי פילוסופיה?". אוסיף שאם טענותיה של הפילוסופיה ניתנות לתיקוף באמצעות הניסיון, הרי שאין לה זכות קיום כדיסצפלינה נפרדת מיתר המדעים.

כמובן, אני לא תמימה. אני יודעת שגם בתוך הפילוסופיה יש מחלוקות, ויש לא מעט פילוסופים שיכולים לתת חוות-דעת אוהדת לתיאוריה של חומסקי. תקשורת בין התחומים לא תמיד תוכל לעזור לפתור מחלוקות בתוך המדעים. בכל זאת, קשר כזה יכול להיות מפרה ובריא לשני התחומים, כמו שאני מקווה שהתזה שלי תהיה.

///

הערות:
1 ויטגנשטיין חקירות פילוסופיות. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. 1995. סעיף 122
2 שם, סעיף 114
3 שם, סעיף 90
4 שם, סעיף 98
5 שם, סעיף 107
6 שם, סעיף 81
7 אפשר להתווכח עד כמה ויטגנשטיין כיבד את הפסיכולוגיה, לנוכח הערות כמו: "In psychology there is what is problematic and there are experiments which are regarded as methods of solving the problems, even though they quite by-pass the thing that is worrying us." אני מאמינה שהערות כאלו נאמרו מתוך חשש למצבה של הפסיכולוגיה, ולא מתוך בוז לתחום. בכל מקרה, לעיל התכוונתי לכבוד שיש למחקר הפילוסופי שלי לפסיכולוגיה.
מתויג , , , , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: