תגית: פיטר מרקוזה

פיטר מרקוזה בבית העם

/// מאת: חן משגב. בוגר אוניברסיטת ת"א בחוגים היסטוריה כללית וגיאוגרפיה וסביבת האדם, בעל תואר מגיסטר במדעים מהטכניון במסלול לתכנון ערים ואזורים וכעת דוקטורנט ורכז המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באונ' ת"א. מחקר הדוקטורט שלו עוסק ב"אקטיביזם מרחבי בעיר: נקודות מבט של גוף, זהות וזיכרון", במסגרת זו כותב על אקטיביזם ואקטיביסט בחייו הפרטיים.
אביגיל פרדמן. בוגרת תואר ראשון בגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, מוסמכת בתכנון ערים ואזורים בפקולטה לתכנון ערים ואזורים בטכניון. כיום דוקטורנטית בביה״ס למדיניות ציבורית באונ׳ העברית, ונציגת הדוקטורנטים במדעים העיוניים בסינט האוניברסיטה העברית. במסגרת הדוקטורט חוקרת את העיר הליברלית.
/// 0618 גיליון 001, אביב 2012

את הטקסט הזה רציתי למקד בהרצאתו של פרופ' פיטר מרקוזה אשר תוכננה להתקיים במסגרת ערב העיון "עירוניות וצדק מרחבי: המחאה החברתית בישראל ובארה"ב". הייתי שותף לארגונו של ערב זה, אשר בין יוזמיו המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת ת"א, עמותת "במקום" (מתכננים למען זכויות תכנון), בצלאל ומכללת ספיר. הערב התקיים בחודש דצמבר באוניברסיטת תל אביב, אך לרוע המזל בהעדרו של הדובר הראשי, פרופ' מרקוזה, שהחליק ונפל דקות ספורות לפני תחילת האירוע, בכניסה לבניין הפקולטה למשפטים. מרקוזה פונה לבית החולים איכילוב, ושם אושפז, ונותח וטס להמשך טיפול ושיקום בארה"ב. אי לכך ובהתאם להשתלשלות האירועים הבלתי צפויה שבמסגרתה מצאתי את עצמי מבלה במחלקת המיון של איכילוב שעות ממושכות לצידו של פרופסור בן למעלה משמונים ובעל שם עולמי, קיבל גם הטקסט הזה תפנית מסוימת והוא יתמקד בביקורו של מרקוזה בבית העם.

המפגש הראשון שלי עם פרופ' מרקוזה התקיים בעת שאירחנו אותו לפני כשנתיים וחצי במסגרת כנס אקדמי באוניברסיטת תל אביב, שכותרתו הייתה "ערי המחר", ובו מרקוזה היה מהדוברים המרכזיים. מרקוזה, פרופ' אמריטוס לתכנון עירוני מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק ובעל השכלה משפטית, עוסק שנים רבות בנושאי תכנון, צדק, מרחב ציבורי ומחאה. לאחרונה, לנוכח מחאת "לכבוש את וול סטריט" בארה"ב, יצא למסע ברחבי אמריקה כדי ללמוד וכדי לתעד את המחאה ואת השלכותיה על המרחב הציבורי ועל הבנייתו המחודשת של מושג הצדק בהקשרים עירוניים. כפי שאמר בראיון למגזין "דה-מרקר", סבור מרקוזה כי   "כל מי שעוקב אחר תנועת "לכבוש את וול סטריט" יכול לראות בבירור את הקווים המקבילים שהיו עד כה בינה לבין תנועת המחאה בישראל. בשבועות האחרונים הגיע שלב פינוי המאהלים בניו יורק ובערים נוספות שבהן הוקמו מאהלי מחאה, אך זוהי רק ההתחלה" (8.12.2011). זו בדיוק הסיבה שבעטייה החליט מרקוזה להיענות להזמנה ולהגיע לישראל. הוא ביקש לא רק להציג את תובנותיו על המחאה בארה"ב אלא גם לשמוע וללמוד על המחאה בישראל ולהבין טוב יותר את הקשר, הדמיון וההבדלים בין שתי המחאות הללו.

בהקשר זה ראוי לומר כמה מילים על הרקע המשפחתי של מרקוזה; פיטר מרקוזה הוא בנו של הפילוסוף, הסוציולוג והתיאורטיקן המרקסיסט היהודי הרברט מרקוזה מחברי "אסכולת פרנקפורט". מרקוזה האב ברח עם משפחתו מגרמניה לשוויץ עם עליית הנאצים לשלטון ומשם היגר מאוחר יותר, ב-1940, עם הוגים אחרים, לארה"ב. בארה"ב התפרסם הרברט מרקוזה כגורו של תנועת המחאה אשר צמחה באמריקה בשנות השישים של המאה הקודמת. מרקוזה הבן, אשר התמקד בקריירה האקדמית שלו בסוגיות של צדק, מרחב ומחאה, ובמיוחד באופן שבו השימוש במרחב העירוני מאפשר חלוקה "צודקת" יותר של הטובין הציבורי, אומר בהקשר לכך בראיון בדה-מרקר: "'לכבוש את וול סטריט' חייבת הרבה לעבודה שנעשתה בשנות ה-60, במובן מסוים, זו התעוררות מחדש של השאיפה לצדק והרצון לשוויון ולחירות, שהיו חזקים מאוד בשנות ה-60 והידרדרו מאז, לפחות מבחינת החשיבות הפוליטית. אי-השוויון גדל מאוד מאז שנות ה-70, אך הודות ל'לכבוש את וול סטריט', אני מקווה שזה ישתנה" (8.12.2011).

מרקוזה הגיע לישראל לזמן קצר ביותר ותוך יומיים וחצי היה אמור לשאת את הרצאתו בערב העיון האקדמי, לסייר במזרח ירושלים ולשוב לארה"ב. התלבטנו מה עשוי לעניין אותו ובמה נמלא את פרק הזמן של מחצית היום שנשארה פנויה עבורו לפני ערב העיון. העלינו הצעות שונות ולבסוף חשבנו כי ביקור ב"בית העם", אותו מרחב ציבורי-אקטיביסטי שהוקם בשדרות רוטשילד בשלב שבו פונו ממנה האוהלים, והפך עד מהרה לזירה מרכזית וחשובה לפעולה והתארגנות חברתית, יהיה אקורד פתיחה מוצלח לביקורו של מרקוזה בארץ הקודש. יתרה מכך, חשבנו כי ביקור במקום, שיש בו מין ההמשך המעשי והפרקטי למחאת הקיץ, יעניין מאד את הפרופסור הקשיש ויעזור לו להבין את רוח המחאה הישראלית. לא טעינו.

מאחר שהפעילות בבית העם מתקיימת בעיקר בשעות הערב, ואילו זמנו הפנוי של מרקוזה היה בבוקר-צהריים החלטנו כי במקום לבקר במקום בעת הפעילות נכנס עבורו פאנל מיוחד של אקטיביסטים ופעילים שונים שהקימו ושהפעילו את בית העם לאורך זמן, והם יערכו לו סיור היכרות בבית, ולאחר מכן ישבו עימו לשיחה אינטימית. בפאנל השתתפו פרופ' מרקוזה, פרופ' טובי פנסטר העומדת בראש המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה, כותב דברים אלה, ופעילים ופעילות שונים, ביניהם ערן בריל המנהל והמרכז של הפעילות במקום, עיתונאית "הארץ" ליטל לוין אשר ארגנה ערבים בנושאים פמיניסטים במקום, הדוקטורנטית הגר חזז-ברגר החוקרת את המחאה ומלווה אותה מימיה הראשונים, והאקטיביסטים נמרוד פלשנברג, טל גלעדי ודנה יהלומי. הפעילים הציגו בפני מרקוזה את המקום, הסבירו לו את הרעיון העומד מאחוריו ואת השתלשלות האירועים שהובילה להקמתו. לאחר הסיור הוזמנו האורחים לשבת לשיחה נינוחה בפינת הישיבה, שיחה שהתארכה לשעות ספורות. מרקוזה ביקש קודם כל להבין את אופי הפעילות בבית העם ואת מערכת היחסים בין אנשי המחאה והאנשים העומדים מאחורי הפרויקט. תוך כדי השיחה צצו ועלו עד מהרה גם הלבטים, הבעיות וחילוקי הדעות הפנימיים שנתגלעו במהלך הפעילות בבית העם בין הפעילים, וליטל לוין הזכירה את דבריה של חנה ארנדט כי "הדיבור הוא הנאה בפני עצמה", ואכן, הנאה רבה הייתה בשיחה הארוכה שהתפתחה בבית העם.

דברים אלו התקשרו במישרין לעניין שמרקוזה מגלה במחאה בישראל ובארה"ב וביכולת שלה להביא לידי איחוד כוחות פוליטי, כזה שמתרחש ושצומח מתוך המרחב הציבורי, והמוביל בסופו של דבר לפעולה ממשית, פוליטית ומרחבית ולשינוי פוליטי. למשל, כיצד גורמים לשינוי פוליטי כזה באמצעות מחאה שלא מדירה אנשים "אחרים"? כיצד צריכה ויכולה להיראות העיר עבור בני האדם החיים בה? כיצד יוצרים עיר "צודקת" ושאלות רבות נוספות המחברות סוגיות של מחאה, צדק, תכנון ומרחב גם יחד, שאלות שהן גם פילוסופיות וגם קונקרטיות-מרחביות ואפילו משפטיות. לשיטתו של מרקוזה הערים המודרניות (או שמא הניאו-ליברליות?) שאנו חיים בהן מאפשרות לנו, מחד גיסא, את החומריות המאפשרת לנו לחיות חיים מספקים. מאידך גיסא, הן גם ממחישות, ואולי אף הופכות לחומריים עקרונות של שקיפות ושוויון החיוניים ליצירתו של צדק מרחבי ועירוני. פעילי בית העם תיארו בפני מרקוזה את הערבים השונים המתקיימים בבית העם, את האנשים המגיעים לאירועים אלו ואת האופן שבו מקדמת הפעילות במקום ערכים של צדק ושל שוויון. כך למשל התרשם מרקוזה מהאופן שבו פותח בית העם את שעריו ליהודים ולערבים, לנשים ולגברים, לצעירים ולזקנים וכדומה. מרקוזה שמע על אירועים כמו התכנסות של נשים ערביות מהמשולש המועסקות בחקלאות, על ערבי יום ד' הפמיניסטיים, על ערב נושא האסירים הפוליטיים ועוד, וטען כי בית העם מהווה דוגמא למרחב ציבורי המדרבן לאותה פעולה פוליטית שאליה הוא מכוון במאמריו המלומדים.

צילום: חן משגב

עם זאת בשיחה עם מרקוזה עלו חילוקי דעות שהיו, כך נדמה, שיאו של המפגש. כך למשל הזכיר מרקוזה שוב ושוב את המחאה בארה"ב תוך שימוש חוזר ונשנה במושג "occupy wall street", ותהה אם בית העם הוא המשך ה"כיבוש" של רוטשילד ואם הוא שואב השראה מהמחאה בארה"ב. על כך העירו לו הפעילים כי המחאה בתל אביב החלה לפני המחאה בארה"ב וכי הנסיון להבין שוב ושוב כיצד המחאה האמריקאית השפיעה על המחאה בישראל (כשמבחינה כרונולוגית ברור מה קדם למה), היא מהלך אופייני ל"אימפריאליסטים" אמריקאים (אמירה שנאמרה בבדיחות אך הסתירה מידה לא קטנה של אירוניה). מרקוזה הגיב בתדהמה וטען כי בכל ימי חייו לא קראו לו אימפריאליסט אמריקאי אך הבטיח לקחת לתשומת ליבו את ההערות. נושא אחר עלה בשיחה נגע לסמנטיקה ולשיח כשאחת הפעילות העירה למרקוזה כי בישראל השימוש במושג "כיבוש" הוא מושג טעון ביותר ומזוהה עם הכיבוש הישראלי בשטחי איו"ש, ולפיכך בעייתי ביותר בהקשרים של מחאה מסוג זה המתקיימת בבית העם. מרקוזה הופתע מאד מהאופן שבו ביטוי כה נפוץ ושגור בפיו נתפש בצורה כל כך שונה והופך כמעט מוקצה במרחב אחר, כמו זה של בית העם, והתעניין מאד בפרשנויות שלנו למונח "כיבוש". מכך למדנו כי צדק, מחאה ומרחב לא רק שונים ממקום למקום, מעיר לעיר ומתרבות לתרבות, אלא שגם לשיח הכרוך בהם ישנה משמעות חשובה, וכי למשמעות המקומית של מושג בודד יכולה להיות השפעה עצומה.

אפשר היה להמשיך ולשבת עוד שעות ארוכות ולדון בסוגיות אשר עלו במפגש בבית העם, אבל הזמן התקצר ואחרי כמעט שלוש שעות נפרדנו מאנשי בית העם בדרכנו למקום שבו נקבעה ארוחת הצהריים. במסעדה הסמוכה לבית העם הצטרפה אלינו מכרה נוספת של מרקוזה, ד"ר אפרת איזנברג. קצת קשה לשכוח כיצד במהלך הארוחה ביקש מרקוזה לשמוע מאפרת את דעתה לגבי המחאה, וכאשר אמרה לו שאינה אופטימית שאל אותה מרקוזה "בבית העם כבר ביקרת?", כאשר נענה בשלילה חייך ואמר לה "אני ממליץ שתבקרי בהקדם, סביר שתשני את דעתך…". עדות נוספת להשפעה הרבה של הביקור קיבלנו כאשר לקראת סוף הארוחה ביקש מרקוזה לשנות את התכנית המקורית ולהתעכב לשעה קלה במלון שהתארח בו. הוא הסביר את השינוי בכך שלאור הביקור והשיחה בבית העם הוא מוכרח לשנות את ההרצאה שלו, ולהחליף את השימוש במילה "כיבוש" במונח אחר, ולשנות את פתיח ההרצאה ולהכיל את חווית הביקור בבית העם. את ההרצאה לא שמענו, והסיבות ידועות, אבל בשעות הרבות שבילינו עם פרופ' מרקוזה בבית החולים בימים הבאים, שמענו ממנו רבות על החוויה המשמעותית שחווה בביקור ה"קטן" הזה. כל מבקר שנכנס לחדרו נשאל אם ביקר בבית העם, ובמשך שעות רבות של שיחות מעמיקות ומרתקות הוא ניסה לפענח את המחאה הישראלית מנקודות המבט של אורחיו הישראלים.

///

מתויג , , , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: