תגית: שיר חכם

הלב מבין: הקדמה למאמרה של חנה ארנדט "הבנה ופוליטיקה"

/// מאת: שיר חכם. סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מבקרת מחול ועורכת סדרת ערבי מחול בגלריה "החנות" בתל אביב.
/// 0618 גיליון 001, אביב 2012

דמות על כסא /// מלכי טסלר

מאמרה של ארנדט, "הבנה ופוליטיקה" דן בהבנה. ארנדט כותבת בתקופה שלאחר תבוסת המשטרים הטוטליטריים ומתוך התגלות חריפה של הכשל להבין את שאירע. הבנה, אותו כושר אנושי לחשוב ולהעניק משמעות, חשפה את פשיטת הרגל שלה אל מול תופעה שלא היתה ניתנת לכלכול. בתור צורת מחשבה, קוראים המשטרים הטוטליטריים את ארנדט לבחון מחדש את קטגוריות ההבנה שלנו כדי להיות מסוגלת לחשוב את צורת המחשבה החדשה שהופיעה עתה בממשות בתמצותה המלא. פשיטת הרגל של ההבנה החלה לפני עלייתם – עוד בשורשיהם הרעיוניים. הלוגיקה והסיבתיות, או בפיתוחן המלא: הסטטיסטיקה והכלכלה, צורות מחשבה וניטור המונים שהמדע החל לקדם בסוף המאה ה-18, הן הרגע שבו ההבנה החלה להידחף החוצה מהמגרש. אלה צורות מחשבה שמבטלות את המשותפות של העולם, שמסתכלות על האדם כעל חיה מתנהגת ולא כעל הוויה פועלת ומציגות את ההיסטוריה כסט טענות לוגיות שמייתרות את הייחוד של דובריהן, את אירועי שיחתם והופכות אותה לאחדות מונוטונית גוועת. ארנדט מבקשת להחזיר את ההבנה למרכז המגרש כדי להציל עולם משותף שבו אנו מתעניינים זה בזה ושבו יש עוד מקום לבלתי ידוע ולגילוי, וכדי להבין את הטוטליטריות מעבר לסימונה כרוע טהור. חילוץ ההבנה, הבדלתה וסימונה בתור השכל הישר, קונפיגורציה היסטורית, היא המשימה שלה במאמר זה.

מהי הבנה? ארנדט מבדילה אותה מפעילות מוסדית – מניתוח תופעות כתנודות, כהפרעות וכהתנהגויות. בספרה, "המצב האנושי", ארנדט מראה כיצד בעידן המודרני, שבישר את הטוטליטריות, הסטטיסטיקה והכלכלה נהפכו להיגיון הפוליטי של ניהול החיים. היא משרטטת את ההבנה כמפגש פחות צפוי בין העניין למושא, שמעצב אותו מחדש ולא עוקב אחר התנהגותו ושתוצאתו היא הענקת משמעות, לא אינדוקטרינציה. משמעות טומנת בחובה דבר מה משמעותי עבור מישהו, אינדוקטרינציה טומנת בחובה דבר מה כוחני על מישהו. הבנה, אפוא, היא בראש ובראשונה משוקעות של היחיד המעוניין ולא של הרבים המפקחים. ההבנה נפתחת בסצנה של היחיד עם עצמו, וממשיכה להיראות אצל היחיד באשר הוא ברבים, באשר הוא פומבי. ההבנה אינה כושר אינדיווידואלי אלא ממשק אוניברסלי שמידת ההצטיינות בו נבחנת במידת ההתמדה, הסבלנות והכוח להחזיק את המושא בלתי מושג. הבנה היא כושר מחשבתי שדרכו בני אדם נעשים אובייקטיביים זה לזה, שופטים ומכריעים. לדלק שלו קוראת ארנדט  מקוריות: "ייתכן שביצור, שמהותו היא התחלה, יש עוד מספיק מקור בתוך עצמו על מנת להבין בלי קטגוריות מוכתבות מראש ועל מנת לשפוט בלי מערך הכללים הנהוגים". הבנה היא מחשבה מקורית שמתבצעת על הצד הטוב ביותר דווקא בהעדר מערך, מתודה וסט ערכים נתון, ושמאפשרת לשפוט נכונה, היינו להגיד אמת וליצוק ערך. מקור, בתור מה שאפשר שיהיה "מספיק" ממנו, הוא כוח: היצור המבין יכול להבין, כלומר הבנה היא מחשבה פוטנטית, בניגוד למחשבה אימפוטנטית, שעוקבת אחר כלל. שיפוט, לפי ארנדט, הפעולה של היצור הפוטנטי, אינו רק הכרעה בין טוב ורע אלא קשב אינסופי לעובדות ולפיכך גם שכילה היסטורית שאינה מתכנסת במהלך טלאולוגי ושבאה בברית עם אינסופיותן וכך מזהה את הסופים בדפוסיהן, כמו סופם של המשטרים. הבנה, ותמיד יותר מידיעה, היא, במילים אחרות, מחשבה על עולם שבתוכו העובדות המסוימות האלה נעשו אפשריות. כדי לעקר את המשמעות הרגרסיבית שאפשר לייחס לאמירה כזו – השלמה עם מעשים, משטרים והיגדים בלתי מוסריים – ארנדט טוענת שהבנה שלמה של העובדות אפשרית רק כאשר הן יחוסלו, כלומר רק כשהמשטר יובס. מאבק עד מוות מתברר כתנאי הכרחי להבנה, כשם שמות אדם הוא תנאי להבנה שלמה של חייו.

להיות יכול הוא גם להיות יכול לפעול. פעולה היא צדה השני של ההבנה: "אם מהות כל פעולה, ופעולה פוליטית בפרט, היא יצירת התחלה חדשה, אזי ההבנה הופכת לצדה השני של הפעולה, כלומר לאותה צורת קוגניציה, הנבדלת מרבות אחרות, שבאמצעותה אנשים פועלים… ויכולים בסופו של דבר להשלים עם מה שאירע באופן בלתי הפיך, ולקבל את מה שקיים באופן בלתי נמנע".(1) פעולה היא צדה השני של ההבנה כיוון שהיא קשורה במודוס הזמני של ההתחלה, של היכולת להתחיל את החדש. הבנה, בתור עבודת ההשלמה עם מה שאירע, מוצאת את האמצע שלה בשיפוט: הפעולה, שעד עתה בפילוסופיה יוחד לה דיבור נבדל (באתיקה או בתורת מוסר) מתאחדת עם המחשבה. בתור עבודת השלמה, עם זאת, ההבנה לעולם לא תהיה באמת שלמה, לעולם לא תגיע לידי סיום. היא נמשכת עד מוות, של המושא או של הנושא, ונקטעת.

מושג הפעולה של ארנדט קשור קשר עמוק במושג אירוע: "בתוך מסגרת הקטגוריות המוגדרות מראש, שהגסה בהן היא הסיבתיות, מאורע שהנו חדש לחלוטין באופן בלתי הפיך לעולם לא ייתכן. הסיבתיות היא קטגוריה זרה ומסלפת לגמרי במדעי ההיסטוריה. לא זו בלבד שמשמעותו בפועל של כל מאורע מתעלה תמיד מעל כל סך של 'גורמים' מן העבר שניתן לייחס לו (עלינו רק להרהר בפער הגרוטסקי שבין 'סיבה' ל'מסובב' במאורע כמו מלחמת העולם הראשונה), אלא שעבר זה עצמו אף מתהווה רק עם התרחשות המאורע עצמו. רק כאשר אירע דבר מה בלתי הפיך ניתן בכלל לנסות להתחקות אחר עברו. המאורע שופך אור על עברו הוא; לעולם לא ניתן להקישו ממנו".(2) האירוע הוא חלק מהקונסטלציה המושגית של מושג ההיסטוריה. לאירוע יש מנגנון זמני מיוחד: העבר אינו סיבתו, אלא ההווה שלו. הוא בלתי הפיך, כלומר שייך לקטגוריה של ההכרחי – מה שלא ניתן לכפר עליו אלא רק להשלים עמו. רק כשמשהו נעשה להכרחי ניתן לשרשר את מופעיו לאחור ולאבחן את הרגע שבו הוא עוד היה שייך לקטגוריה של האפשרי, היינו לסמן את הופעתו המקורית. לא כל פעולה היא אירוע ולא כל אירוע הוא פעולה – רק כשאירע משהו שגרם לשבר מהקיים אפשר להתחיל לאתר את מקורותיו בעבר.

כיוון שארנדט מאבחנת את תקופתנו כתקופה שבה הפעולה והדיבור איבדו את הפוטנציה הפוליטית שלהן (כתוצאה משקיעת הספירה הפומבית) ואת מדעי ההתנהגות והבירוקרטיה כמנהלות האנונימיות של העניינים הציבוריים, אובדת גם הפעולה הנדירה וה"גדולה" ואיתה גם ההיסטוריה, שהופכת ל"אחדות מונוטונית גוועת".(3) שיטת הניטור האוניברסלית של ההמון, הכלכלה המדינית, "עיוורת למושא העניין שלה עצמה".(4) לא רק הפעולה הולכת לאיבוד אלא גם צדה השני – ההבנה – היכולת להעניק משמעות, לאבחן אירועים כבני תקופתנו ואותנו כבני תקופתם. במקום הענקת המשמעות עולה לבמה הלוגיקה: "האבחנה הפוליטית העיקרית בין השכל הישר לבין לוגיקה היא שהשכל הישר מניח את קיומו של עולם משותף שבו יש מקום לכולנו ושבו אנו יכולים לחיות ביחד, כיוון שיש לנו היגיון אחד שמווסת את כל הנתונים החושיים עם אלה של כל הסובבים אותנו; בעוד שהלוגיקה וכל המובנות מאליה שממנה נובעת ההנמקה הלוגית יכולה לטעון למהימנות באופן שאינו תלוי כלל בעולם ובקיום הזולת".(5) את מלאכת השיפוט לא מבצעים פקידי הממשל, שמחליטים לכאורה על החלוקה של נתוני החושים – על מה שנראה ושנשמע בפומבי – בדיוק כשם שאיש לא מחזיק בבלעדיות על התבונה האוניברסלית. את מלאכת השיפוט מבצע היחיד הפוליטי הפוטנטי שמופיע ומתבונן ללא הרף בתיאטרון של הפומבי, שנדחק היום לספירת האמנות כיוון שהפוליטיקה מתנהלת ככלכלת בית שבה אין מקום להצטיינות ואינדיווידואליות אלא לטובות הנאה בעלות גוון משפחתי, נרמול וערך שוק.

הבנה, בסופו של עניין, בתור מה שמבקש בלי הרף לרדת ללב העניין ושניתן להגדירו כעניין בלב, כרוכה בהחשכה של אלמנטים מסוימים כדי להאיר אחרים "שבקיומם לעולם לא נוכל להיות בטוחים כפי שאנו בטוחים בחשיכה ובטיפשות".(6) הדמיון ולא אחר הוא הכושר שיכול באופן לא צפוי ותמיד ניסיוני להעלות דבר ממחשכים ולהציע אותו בתור האור של התקופה, שמתרחק מאיתנו כמו אורם של הכוכבים(7) בגלל אינסופיותם של מאמצינו. הבנה, ש"אינה מתעייפת מדיאלוג בלתי פוסק וממעגלים קסומים",(8) לא תיפסק כיוון שבאשר זה יקרה אנו נפסיק להכיר ולהיות מוכרים זה לזה, היינו נחדל מקיומנו ביחד. השלטון הטוטליטרי, שידידתו הטובה ביותר היא האינדוקטרינציה, הוא האויב האולטימטיבי של מאמצי ההבנה. העוינות הבסיסית ביניהם נובעת לא רק מכך שהוא גזל את כלי ההבנה המסורתיים שלנו, אלא משום שהוא תמצת באופן מחריד הופעה של מרכיב של אלימות בשדה הפוליטי דרך השמעה של הצהרות מוכחות ועובדות היסטוריות ברורות מאליהן. מאמציה של ארנדט במאמר זה מופנים להבנת ההבנה – הצלת הלב מחוסר העניין והפחת העניין בלב – קונסטרוקט היסטורי שפשט את הרגל בתקופתנו. ההבנה מתגלה אצל ארנדט כמה שנותר גם כשכביכול מחריבים הכל.

///

הערות:
1 הבנה ופוליטיקה.
2 שם.
3 שם.
4 ארנדט, המצב האנושי, עמ' 34.
5 שם.
6 שם.
7 כפי שאגמבן מראה במאמרו בן הזמן, כתב עת מפתח, גיליון 2.
8 הבנה ופוליטיקה.
מתויג , , , , , ,
%d בלוגרים אהבו את זה: