המתח האנרכיסטי (1996)

/// מאת: אלפרדו מ. בוננו.
תרגום לאנגלית: ג'ין וויר (Jane Weir)
תרגום מאנגלית ועריכה: ליאור חיים ניר
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013

במקום הקדמה לנאומו של אלפרדו מ. בוננו, "המתח האנרכיסטי"
אנחנו חיים בעידן של רדוקציה לכמות, כך טוען אלפרדו מ. בוננו (Alfredo M. Bonanno), הוגה דעות ואנרכיסט איטלקי. זה עידן שבו אנשים נמדדים בפרמטרים כמותיים, בציונים, במשכורות, ולא באיכויות מעשיהם; זה עידן שבו הניסיון לכמת את החוויה האנושית מעולם לא היה כה מרכזי והוא מתגלם בדמות מדעי המוח והפסיכולוגיה הניסויית. בעידן שכזה מציע בוננו אלטרנטיבה; לא הגשמה של אחת, לא ניסיון קונקרטי להביא מהפכה, אלא אלטרנטיבה שהיא מתח מתמיד – שאיפה שאינה יכולה להתממש. עלינו, טוען בוננו, לשאוף בכל פעולה להתיר את כבלי הרדוקציה לכמות ולנהל חיים השואפים לאיכות. לא מדובר בהגשמה של חיים כאלה משום שהמציאות הכמותית קשה וטופחת, אלא במתח – בשאיפה לחיים שכאלה. רק אז, בוננו טוען, תיתכן מהפכה אמיתית, כזו המתמירה את חיינו מחיים של כמות לחיים של איכות – מהפכה איכותית. בחרתי להביא בפניכם, כצוהר וכגירוי לרעיונותיו של אלפרדו מ. בוננו, את חלקו הראשון של נאום שנשא בכנס אנרכיסטי באיטליה, בשנת 1996 – נאום שקיבל את הכותרת "המתח האנרכיסטי". התרגום הוא של החלק הביקורתי של הנאום – ביקורת הדמוקרטיה ומושג החופש – אך בוננו מרחיב את הביקורת לכדי תיאוריה אקטיביסיטית אנרכיסטית הפתוחה לכל דורש/ת (כמובן ללא זכויות יוצרים). תרגמתי מהתרגום לאנגלית של גי'ן וויר (Jane Weir) וערכתי על מנת להקל את הקריאה. הערות השוליים הם שלי. התמרה מוצלחת. ל.ח.נ

איור: ענת ברזילי

אני תמיד נבוך משהו כשאני נואם, לפחות בהתחלה. ומבוכה זו אף גוברת כשמדובר במה שאנו טועים לחשוב ככנסים, או בלשון נקייה יותר – כדיונים. אחרי הכול מדובר באדם זר, אולי אפילו מדור אחר שנופל עליכם כגשם מהעבר. מישהו שעומד מולכם באולם ונואם, ובצורה מוזרה, אפילו מפחידה, דומה לאלו שכתשו את המוח שלכם מתוך כוונות אחרות. אבל אם תקשיבו בזהירות תמצאו, מעבר להופעה, שיש הבדל ניכר במושגים שאני הולך לשטוח בפניכם.

המושג הראשון מופיע כשאלה: מה זה אנרכיזם? זה אולי מוזר שאני מעלה את השאלה כאן, במקום שאני יודע בוודאות שיש בו אנרכיסטים רבים – משום שאני מכיר אותם באופן אישי. ומי אם לא הם שחייבים לדעת מה הוא אנרכיזם. ועדיין נדרש להתמודד עם השאלה "מה זה אנרכיזם?" שוב ושוב, ואפילו אם רק בקצרה. ולמה? הרי זה לא מתקיים בתחומים אחרים בחיים, בפעילויות אחרות או ברעיונות שמגדירים עצמם על בסיס זה או אחר.

אנרכיסטים שואלים עצמם שוב ושוב את אותה השאלה: "מה זה אנרכיזם?", "מה זה אומר להיות אנרכיסט?". למה? משום שזו לא הגדרה שניתן להגדירה פעם אחת ולתמיד, לנעול אותה בכספת ולהתייחס אליה כמורשת לדורות הבאים. להיות אנרכיסט זה לא להגיע לוודאות או ליכולת לומר פעם אחת ולתמיד, "הנה, מעתה אני אוחז באמת וככזה, לפחות מבחינת הרעיון, יש לי יתרון". כל מי שחושב כך הוא אנרכיסט בשם בלבד, ולא כך הוא – אנרכיסט הוא מי שמעמיד את עצמו בספק תמידי ככזה, כאדם, ושואל עצמו: מה הם החיים שלי לפי מעשיי וביחס למחשבותיי? אילו קשרים אני קושר מדי יום בכל דבר שאני עושה? מהי הדרך שתמיד אהיה בה אנרכיסט ללא חוזים, וללא ויתורים קטנים מדי יום ביומו? ועוד כהנה וכהנה שאלות. אנרכיזם הוא לא מושג שאפשר לחתום במילה כמו מערת קבורה. אנרכיזם הוא לא תיאוריה פוליטית. אנרכיזם הוא דרך לתפוס את החיים, והחיים, אם בזקנה ואם בילדות, הם לא משהו מקובע: זה הימור שאנחנו חייבים לקחת כל יום. כשאנחנו קמים בבוקר ומניחים את הרגליים על הקרקע, אנחנו חייבים שתהיה לנו סיבה טובה לקום. אם אין לנו, אין זה משנה אם אנחנו אנרכיסטים אם לאו – ויהיה זה היינו הך אם נישאר במיטה ונישן. וכדי שתהיה לנו סיבה טובה לקום עלינו לדעת מה אנחנו רוצים לעשות. משום שלאנרכיסט, ל-האנרכיסט, אין כל פער בין מעשים למחשבות, אלא מעבר בלתי פוסק בין מחשבה למעשה ובין מעשה למחשבה. זה ההבדל בין אנרכיסט לבין אדם שיש לו מושג אחר של חיים, מושג שאותו הוא מגבש לפעילות פוליטית, לתיאוריה פוליטית.
אלו דברים שלא תשמעו בדרך כלל. לעולם לא תקראו אותם בעיתון, הם לא כתובים בספרים, זה מה שבית הספר משתיק בקנאות, משום שזה סוד החיים: לעולם, לעולם אל תפרידו מחשבה מפעולה, את הדברים שאנחנו יודעים, הדברים שאנחנו מבינים, מהדברים שאנחנו עושים.

להלן מה שמבדיל פוליטיקאי ממהפכן אנרכיסטי: לא המילים, לא המושגים ולא, אם תרשו לי, הפעולות במובנים מסוימים, משום שלא הקיצוניות של מעשיהם מבדילה ביניהם. זה אף לא הדיוק שבבחירת הנושאים שמעסיקים אותם, אלא זו הדרך שבה אדם, החבר1 (Comrade) שמבצע את הפעולות הללו, מצליח ליישמן כביטוי רגעי של חייו, למאפיין ייחודי, למשמעות, לאיכות חיים, לשמחה, לתשוקה וליופי. לא ההגשמה המעשית. לא ההגשמה העגמומית של מעשה שהוא מטרה כשלעצמה המאפשרת לאדם לומר: "עשיתי משהו היום", רחוק מעצמי, בשולי הקיום שלי.

זהו. זה הבדל אחד. ומתוך הבדל זה, הבדל נוסף מתגלה, רב-חשיבות בעיניי. לכל מי שחושב שדברים שיש לעשות הם חיצוניים לנו ומתגשמים כמספר של הצלחות ושל כשלונות – החיים הם גלגל, לפעמים אתה למעלה, לפעמים אתה למטה. יש זמנים שבהם טוב ויש שרע. לא משנה מי שחושב שכך בנויים החיים: לדוגמה, הדמות הקלאסית של הפוליטיקאי הדמוקרטי (הוא מישהו שאתה יכול לדבר איתו, אדם ידידותי, סובלני, שיש לו צד מתירני, מאמין בקדמה, בעתיד, בחברה טובה יותר, בחירות). אדם כזה, שסביר להניח שאינו לובש חליפת עסקים, ושאינו לובש עניבה, לבוש רגיל, אדם שמקרוב נראה כמו חבר, הוא יכול להיות שוטר, אין זה משנה. למה לא? יש שוטרים דמוקרטיים. העידן של הדיכוי במדים נגמר, לדיכוי יש פנים נעימות עתה, הם מדכאים אותנו עם ארגזים של רעיונות מבריקים. אז כיצד נוכל לזהות את האדם הזה, הדמוקרט, כיצד נוכל לזהות אותו? ואם הוא מסמא אותנו על מנת שלא נראה אותו, איך נוכל להגן על עצמנו ממנו? נוכל לזהותו כך: עבורו החיים הם הגשמה, חייו בנויים מעשיית דברים, עשייה כמותית הפרוסה לפניו ותו לא.

כשאנחנו מדברים עם אדם איננו יכולים לבקש ממנו כרטיס חבר. הרעיונות שלו גורמים לנו לעיתים להרגיש מבולבלים לגמרי וחסרי יכולת להבין דבר, משום שאנחנו כולנו קשקשנים נחמדים ומתקדמים וכולנו משבחים את הסובלנות וכו'. איך נוכל לראות שמדובר באויב מול עינינו, האויב הגרוע ביותר שלנו?

פעם יכולנו להגן על עצמנו מפני הפשיסט. הוא הכה, ואם יכולנו החזרנו לו שבעתיים. עכשיו הדברים השתנו, המצב השתנה. קשה למצוא בריון פשיסטי היום. אבל האינדיבידואל שאנחנו מנסים לתאר, הדמוקרט שאנחנו מוצאים בכל מקום, בבית הספר, בפרלמנט, ברחוב או במדי שוטר, שופט או רופא, הוא האויב שלנו משום שהוא רואה בחיים דבר אחר ממה שאנחנו רואים בהם. בגלל שעבורו החיים הם מסוג אחר, אלו לא החיים שלנו. משום שעבורו אנחנו חוצנים וגם אני לא רואה שום סיבה מדוע עלינו לתת לו לאכלס את הכוכב שלנו.

זה קו המחלוקת בינינו. היא קיימת משום שתפישת עולמו כמותית, מאחר והוא מודד דברים כגון הצלחה, או אם תרצו, כישלון, אך תמיד מנקודת המבט הכמותית, ואילו אנו מודדים אותם אחרת, באופן איכותי. על זה עלינו לחשוב: באיזה אופן לחיים יש משמעות אחרת עבורינו, משמעות ששונה באופן איכותי.

אז, הג'נטלמן החביב הזה מטיח בנו ביקורת ואומר, "כן, אנרכיסטים הם אנשים טובים אבל הם חסרי השפעה. מה הם עשו אי-פעם בהיסטוריה? איזו מדינה אי-פעם הייתה אנרכיסטית? האם הם הצליחו אי-פעם לממש שלטון ללא שלטון? האם חברה חופשית, חברה אנרכיסטית, חברה ללא מבני כוח, לא מהווה סתירה?" וסלע הביקורת הזו שכותשת אותנו היא בהחלט קונסיסטנטית. משום שבעצם אם תתבוננו לפרטים בכל מקום שאנרכיסטים כמעט הגשימו את האוטופיה שלהם של חברה חופשית, כמו בספרד וברוסיה, אם תסתכלו מקרוב, תמצאו שהמבנים הללו פתוחים במידת מה לביקורת. אלו ללא ספק מהפכות, אבל לא של חירות – הם לא אנרכיה.

אז, כשהג'נטלמן אומר, "אתם שואפים לאוטופיה, אתם חיים בעולם של חלום, האוטופיה שלכם לעולם לא תעבוד!". אנחנו חייבים להשיב, "כן, אתה צודק. אנרכיזם הוא מתח, לא הגשמה, לא ניסיון קונקרטי ליצור אנרכיה כבר מחר בבוקר". אבל אנחנו חייבים גם להיות מסוגלים לומר, "אבל אתם, הדמוקרטים הנעלים היושבים בשלטון שמסדיר את חיינו, שחושבים שביכולתכם לחדור לראשנו, למוחנו, ששולטים בנו דרך הדעות שאתם יוצרים כל יום בעיתונות, באוניברסיטאות, בבתי הספר וכו', מה אתם השגתם? עולם שכדאי לחיות בו? או עולם של מוות? עולם שבו החיים הם דבר שטחי, משולל מכל איכות ומכל משמעות? עולם שבו מגיע האדם לגיל מסוים שבו יקבל את הפנסיה שלו, וישאל 'אבל מה עשיתי עם חיי? מה היו חיי כל השנים הללו?'.

זה מה שהשגתם? זה מה שהדמוקרטיה שלכם היא? זה הרעיון שלכם על האנשים? אתם שולטים באנשים, אבל מה המשמעות שלהם? מי הם האנשים הללו? האם הם רק אותה קבוצה קטנה ובעלת חשיבות מועטה שמצביעה, שהולכת לקלפיות ומצביעה עבורכם, ממנה מיעוט שבתורו ממנה מיעוט קטן אף יותר ששולט בנו בשם החוק? ומהם חוקים אם לא ביטוי לאינטרסים של מיעוט קטן שנועדו מלכתחילה להיטיב עם נקודת המבט שלהם, עם שימור כוחם ועוד?

אתם שולטים בנו בשם הכוח, כוח ששאוב מהיכן? ממושג מופשט, אתם הגשמתם מבנה, ואתם חושבים שתוכלו לשפרו… אבל איך, באיזו דרך הוא אי-פעם השתפר במהלך ההיסטוריה? מהם התנאים שבהם אנחנו חיים היום אם לא בתנאים של מוות, של רידוד האיכות?" זו הביקורת שאנחנו צריכים להטיח בתומכי הדמוקרטיה. אם אנחנו, האנרכיסטים, מבקשים אוטופיה, אנחנו מבקשים אותה כמתח לכיוון איכות וכנגד הרדוקציה, ואם הדמוקרטים מבקשים אוטופיה, הם מבקשים להעמידה על ערך כמותי. וכנגד רדוקציה זו, כנגד הניוון בחיים שחיים בממד זה של "הנזק המינימלי לנו והנזק המרבי למספר רב של אנשים שמנוצלים". מול המציאות האומללה הזו אנחנו מציבים את האוטופיה שלנו שהיא לפחות אוטופיה של איכות, מתח לקראת עתיד אחר שיהיה שונה באופן קיצוני מההווה שלנו.

כל הפוליטיקאים הריאליסטים, אנשי המדינה, המורים (שהם נציגי אנשי המדינה), התיאורטיקנים, העיתונאים, וכל האינטלקטואלים שעוברים באולמות שכאלה, ובדיבור רהוט ורגוע, במילים הסובלניות של הריאליסטים, מצהירים שבכל מקרה שום דבר אחר אינו אפשרי. המציאות היא מה שהיא, וזה הכרחי להקריב קורבנות. הם כולם מרמים אתכם. הם מרמים אתכם משום שאתם יכולים לעשות משהו אחר, משום שכל אחד יכול להתקומם בשם כבודנו הפצוע כנגד הונאה שכזו. משום שכל אחד מאיתנו יכול להבין שרימו אותנו, משום שסוף סוף הבנו שהמעשים שלהם פוגעים בנו. בהתקוממות שכזו מול הכול אנחנו יכולים לשנות יותר מאשר את המציאות של הדברים בתוך הגבולות של מה שניתן לדעת עליהם. אנחנו יכולים לשנות את החיים של האדם הפרטי עצמו, להתמיר אותם לחיים שראוי לחיות. אדם יכול לקום בבוקר, לשים את רגליו על הקרקע, להתבונן במראה ולומר לעצמו, "לפחות הצלחתי לשנות דברים מסוימים, לפחות עד כמה שהם נוגעים לי". הוא יכול להרגיש אדם שכדאי לו לחיות את חייו, ולא כבובה בידיהם של מפעילים כה נסתרים עד שאינו יכול לירוק עליהם.

זו הסיבה שאנריכסטים חוזרים שוב ושוב לשאלה "מה זה אנרכיזם?". בגלל שאנרכיזם אינו תנועה פוליטית. או ליתר דיוק, הוא כזה רק בממד מצומצם שלו. העובדה שאנרכיזם הציג עצמו באופן היסטורי כתנועה פוליטית אינה אומרת שבכך מוצה כל הפוטנציאל הגלום בחיים אנרכיסטיים. אנרכיזם לא ממוצה בקבוצות כגון סיוניו (Cuneo), או בקבוצות בטורינו, בלונדון או בכל מקום אחר. זה לא אנרכיזם. בוודאי שיש שם אנרכיסטים, או לפחות עלינו להניח כך, אותם חברים שהתחילו את התחייה של עצמם באופן אינדיבידואלי, נהיו מודעים למערכת ההתחייבויות והחובות שהם נאלצים לחיות בתוכם. אבל אנרכיזם הוא לא רק זה, הוא גם מתח, איכות של חיים, הכוח שאנחנו מצליחים למצוא בתוכנו, היכולת לשנות דברים. אנרכיזם הוא מכלול פרויקט ההתמרה הזה הקשור למה שאנחנו מבינים על עצמנו כשאנחנו מחוללים את ההתמרה העצמית שלנו. אנרכיזם אינו עובדה כמותית שניתן להפכה להיסטורית. זה גם לא אירוע שפשוט יקרה במהלך הזמן כדבר שיופיע דרך תיאוריות מסוימות, אנשים, תנועות ואפילו, למה לא, אפילו דרך מהלכים מהפכניים ספציפיים. יש תמיד דבר נוסף וגדול מסכום המרכיבים הללו, והדבר הנוסף הזה הוא שמאפשר לאנרכיסטים להמשיך ולהתקיים בדרכים אחרות.

על כן עלינו לשמר בהתמדה את מערכת היחסים בין המתח כלפיי משהו שונה לחלוטין, הבלתי נתפס, הבלתי ניתן לאמירה, ממד שאנחנו חייבים להגשים, לבין החוויה היום-יומית של הדברים שאנחנו יכולים ועושים, מבלי לדעת איך לעשותם. עלינו להחזיק יחסים מסוימים של שינוי, של התמרה.

הדוגמה הראשונה שעולה בעניין זה היא סתירה נוספת. חשבו על הרעיון מאחורי הטענה "יש בעיות שצריך לפתור". זה משפט קלאסי. לכולנו יש בעיות לפתור. החיים עצמם הם בעיה שצריך לפתור. לחיות זו בעיה – התנאים החברתיים שלנו, הצורך לשבור את המעגל שמגביל אותנו – יום-יום. אנחנו מחשיבים את כל אלה לבעיות.

ופה נעוצה אי-ההבנה הגדולה. למה? המבנים שמדכאים אותנו (אני מאמין שרבים מכם הם סטודנטים) מחזיקים בטענה שבעיות ניתנות לפתרון ושהם אלה שיוכלו לפתור אותם עבורנו. יתר על כך, הם משתמשים בדוגמאות של בעיות שנפתרות במתמטיקה, בגיאומטריה וכו'. אבל בעיות מסוג זה, הבעיות של המתמטיקה שמוצגות כניתנות לפתרון, הן בעיות שקריות, הן לא נפתרות כלל. הפתרון להן אינו אלא חזרה על הבעיה בצורה אחרת, במונחים טכניים, הוא טאוטולוגיה; אומרים דבר אחד ועונים את אותה התשובה בצורה אחרת. למעשה, הבעיה לא נפתרת, פשוט חוזרים עליה.

וכשאנחנו מדברים על פתרון של בעיה הנוגעת לחיים של כולנו, לקיום היום-יומי שלנו, אנחנו מדברים על בעיות ברמת מורכבות כל כך גבוהה שלא ניתן להעמידן על ניסוח מחדש של הבעיות עצמן. קחו לדוגמה את בעיית המישטור. קיום מישטור מהווה בעיה לרבים מאיתנו. אין ספק שסוכן המשטר הוא כלי דיכוי בידי המדינה שנועד למנוע מאיתנו לעשות דברים מסוימים. איך פותרים בעיה שכזו? האם בעיית המישטור ניתנת לפתרון? השאלה עצמה מגלה את האבסורד שבה – אין דבר שיפתור אותה. למרות זאת, מנקודת מבט דמוקרטית, ניתן לפתור היבטים מסוימים של הבעיה על ידי דמוקרטיזציה של מבנים מסוימים שבה, על ידי שינוי הגישה של השוטרים וכו'. המחשבה שבכך תיפתר בעיית השליטה והדיכוי היא טיפשית כשם שהיא חסרת הגיון. למעשה, אין בכך יותר מאשר וויסות הדיכוי למען האינטרס של הכוח, של המדינה. אם פוליטיקה דמוקרטית יעילה היום, כך ייתכן שמבנה פחות דמוקרטי של שליטה ושל דיכוי יהיה יעיל בעתיד כשם שהיה יעיל בעבר, וכל מיעוט נדיר שיחשוב אחרת בנושא, יודר או יימחק.

במישטור אני מתכוון לכל מבנה מדכא החל במשטרה צבאית וכלה ברשות השופטת – כל הביטויים של המדינה שמטרתם לשלוט ולדכא. אז כפי שאתם רואים, לבעיות חברתיות אין פתרון. ההונאה של המבנים הדמוקרטים נעוצה בדיוק בטענה ליכולת לפתור בעיות שכאלה. ההונאה מראה שפוליטיקה דמוקרטית לא מבוססת על המציאות ושאין בה שום מידה של קונקרטיות. הכול בנוי על התנאי שדברים יכולים להשתפר, שדברים יכולים להיפתר עם הזמן, יכולים "להסתדר לטובה". עוצמת הכוח מבוססת על הרעיון של "לסדר את הדברים", ובאמצעות הבטחה זו נותר הכוח בעינו. יחסי הכוחות משתנים בזמן שאנחנו מחכים למה שהם אמורים להביא עימם ושלעולם לא יביאו, משום שהשיפורים האמורים לעולם לא יצאו לפועל. משום שהכוח משתנה ומתמיר עצמו לאורך כל ההיסטוריה, אבל בעצם תמיד נשאר אותו הדבר – קומץ אנשים, מיעוט מיוחס של אנשים שמחזיקים במנופי הכוח, שומרים על האינטרסים של עצמם ומבטיחים את תנאי השליטה שלהם על כל מי שתחת מרותם.

אז אילו כלים יש לנו להיאבק במצב העניינים הזה? הם רוצים לשלוט בנו? אז נסרב לשליטה. ברור שאנחנו יכולים לעשות זאת. אנחנו ללא ספק עושים כך, בניסיון לצמצם את הנזק. אבל ניתן לסרב לשליטה בתוך מסגרת חברתית עד נקודה מסוימת. אנחנו יכולים להגביל היבטים מסוימים שלה, לזעוק על עוולות; אבל יש, באופן ברור, תחומים בכוח שבהם "כללים" (Rules) נקראים "חוקים" (Laws), מוצבי משטרה וצבא מסמנים גידור, ואנשים הקוראים לעצמם "שוטרים" מונעים מאיתנו את הכניסה. אין בכך ספק, תנסו להיכנס לפרלמנט וראו מה יקרה. אין לי מושג. יש רמות שלא ניתן לעבור אותם, הגבלות מסוימות הן בלתי נמנעות.

אז מה נעשה על מנת להתנגד למצב? פשוט נחלום? נחזיק ברעיון של חופש, שעתה צריך להיות מוגדר בצורה זהירה, משום שלא נוכל לומר: "החופש שאנרכיסטים שואפים אליו הוא פשוט צמצום השליטה". במקרה הזה אנו נעמוד בפני בעיה: "איפה הצמצום הזה מסתיים?" אולי ברמה המינימלית? לדוגמה, האם המדינה תהפוך ללגיטימית בעייני אנרכיסטים אם במקום להיות המדינה המדכאת של היום, היא תהפוך נניח למדינה המינימלית האידיאלית של הליברלי? לא, בוודאי שלא. זו לא הדרך לחשוב. זו לא שאלה של הניסיון להגביל את השליטה, אלא של ביטולה. אנחנו לא שואפים לחופש רב יותר. חופש רב יותר ניתן לעבד כשמאריכים את שלשלאותיו. אנחנו שואפים לביטול השלשלאות; אנחנו שואפים לחופש, לא לחופש רב יותר. חופש משמעו ביטול כל השלשלאות, היעדר הגבלות וכל היוצא מכך.

חופש הוא מושג קשה ולא ידוע. מושג כואב, ועדיין הוא משווק כמשהו יפה, מתוק, מרגיע. כמו חלום רחוק שגורם לנו להרגיש טוב, כמו כל הדברים שבהיותם רחוקים, מכוננים את התקווה והאמונה בגורל (Faith) – אמונה (a belief). במילים אחרות, המושגים הללו, שנראה שפותרים את הבעיות של היום למעשה אינם פותרים אותם אלא מערפלים אותם, מסובבים אותם, מונעים מאיתנו לראות את הכאבים הגדולים של זמננו. בסדר, יום אחד נהיה חופשיים. אוקיי, הדברים לא בסדר, אבל מתחת לחוסר סדר זה זורמת עוצמה, סדר לא רצוני שאינו תלוי בנו ושעובד במקומנו, שבאופן הדרגתי ישנה את תנאי הסבל שאנחנו חיים בהם היום, ויישא אותנו למימד חופשי שנחיה בו באושר לעולמי עד. לא, זה לא חופש. זו הונאה שדומה באופן טרגי לרעיון הישן של האל שלעיתים עזר לנו, ועדיין עוזר להמוני אנשים להתמודד עם הסבל שלהם משום שהם אומרים לעצמם, "הכול בסדר, אנחנו סובלים היום, אבל נקבל את שכרנו בעולם הבא". למעשה, כמו שכתוב בבשורה, האחרונים הם הראשונים, שִמחו באחרונים של היום כי הם רואים עצמם כראשונים של מחר.

אם נתפייס עם רעיון עוועים זה של חופש, לא יהיה זה אלא חיבוק הסבל של זמננו במתן תרופות לפצעים חברתיים בדומה לכומר שמרפא את סבל המסכנים המקשיבים לדרשותיו – והמרמים את עצמם בהונאה עצמית שממלכת השמים תציל אותם ממכאוביהם. אנרכיסטים אינם יכולים לחשוב כך. חופש הוא מושג שמטרתו הרס של כל המגבלות. חופש הוא רעיון שאנחנו צריכים להחזיק קרוב לליבנו ובו-זמנית אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו חושקים בו אנחנו חייבים להיות מוכנים לעמוד בסיכון שכרוך בהרס – בכל הסיכונים שבהריסת הסדר המכונן שאנו חיים תחתיו. חופש אינו מושג להתכרבל בו מתוך תקווה שהשיפור יתפתח ללא קשר ליכולת הממשית שלנו להשפיע […].

במקום אחרית דבר
תחושת אי-הנחת מוצדקת פעמיים. ראשית, אין כאן תיאוריה פוזיטיבית על אנרכיזם, וגם מן הנמנע שמלכתחילה תהיה כזו. כיאה לאנרכיסט שאינו בשם בלבד, כזה שפיו, ליבו ומעשיו שווים, בוננו לא יספק לנו תיאוריה שכזו. בהמשך הנאום הוא יספק לנו דרכי פעולה לביצוע ההתמרה, אמצעים נוספים לניתוח המציאות הפוליטית ומבט מעמיק על היחס בין רעיון, דעה והתמרה. ואולם תיאוריה פוזיטיבית על אנרכיזם אין – הרי אין מדובר במושג שניתן להגדיר אותו פעם אחת ולתמיד. שנית, בביצתנו, ישראל 2013, בניגוד לאיטליה של בוננו בשנות ה-90' אפשר למצוא "בריון פאשיסטי", ויש מבנה של דיכוי מוחשי. תחת מסיכה של דמוקרטיה פלורליסטית, הקול השונה והאלטרנטיבה מוחלשים, מודרים והופכים ללא לגיטימיים וחברות שלמות ואף עמים חיים תחת דיכוי. אם כן, מה אנחנו יכולים לקחת מהמניפסט שלו? האם עלינו לצעוק? להפגין? למחות בכל הכוח? לא רק. עלינו לבצע התמרה אישית, כל אחד ואחת מאיתנו ברמה האישית. עלינו להיות מוכנים לקחת את הסיכון שבחיסול הסדר שלנו, מתוך הבנה שאנו פועלים בתוך חברה שקיבלה את הדיכוי על כל פניו כהכרח קיומי – מנימוקים ביטחוניים וכאלה הקשורים ל"היסטוריה האישית הייחודית" של עמנו. עלינו להרעיש בשלשלאותינו כמה שאפשר. עלינו לדבר עם כל מי שמוכן לשמוע, לדבר גם עם אלו שלא מוכנים למרות היריקה בפנים. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לקום כל בוקר, להניח את הרגליים על הקרקע ולומר לעצמנו "לפחות היום, אני עשיתי משהו למען הפסקת הדיכוי, לפחות עד כמה שיכולתי". אל לנו להתהדר ברעיון נשגב, ב"מעשה הנכון" או ב"דרך האנושית", הם לא לנו. כל מה שעלינו לעשות הוא לחיות במתח. מתח כמעט בלתי נסבל כלפי חיים של איכות, ללא דיכוי מכל סוג שהוא. נספוג את המכות של החברה המיליטנטית הגזענית שבה אנחנו חיים, נזקוף את ראשינו ונתנגד בכל דרך שנמצא לנכון. עלינו להיות עקביים, יציבים בדרישה ולא להסוותה ב"מחאות חברתיות" מאורגנות שכל מטרתם היא חופש רב יותר רק לנו, ולא חופש לכל. כך אולי, בתקווה, נביא למהפכה אמיתית, מהפיכה לכיוון של איכות. מטרת התרגום הייתה פתיחת צוהר לעולמו ההגותי של בוננו, אם מי מכם הקוראים מצא את הנאום מושך מכל בחינה שהיא, הוא מוזמן לקרוא את כולו (ראו הקדמה, עמ' 33) ואולי למצוא כמוני, שאנרכיזם מהווה את האחר הפוליטי ובכך קסמו, כוחו וערכו. ל.ח.נ.

///