/// מאת: אורי פרלמן. סטודנט לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, עובד לפרנסתו כטבח.
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013
איור: הילה נועם
כל טבעונית מכירה את סדרת השאלות שהיא נדרשת לענות עליהן ברגע שהיא מספרת על הבחירה הדיאטטית שלה: "אז מה את אוכלת"? "מאיפה את מקבלת חלבונים/ברזל/סידן/ויטמינים"? "את לוקחת תוספים"? "זה לא מבאס לאכול רק סלט וטופו"? "מה זה בכלל טבעוני"? ועוד שלל שאלות במגוון נושאים. למען הסדר הטוב אענה על השאלה האחרונה. טבעונית היא מי שלא צורכת שום מוצרים שבאים מן החי. כלומר מי שלא צורכת בשר, דגים ופירות ים, חלב על מוצריו השונים, ביצים ואפילו דבש. ובנוסף לכך היא גם לא משתמשת במוצרי עור, פרווה או נוצות. אך ישנה שאלה נוספת שחוזרת על עצמה והיא מעניינת במיוחד: "את עושה את זה מתוך אידיאולוגיה?"
התשובה לשאלה זו היא ברוב המקרים חיובית. זה נראה אפילו מובן מאליו שמי שמחליטה להגביל את עצמה בצורה שהיא כל כך לא נוחה, לפחות בחברה שבה אנו חיים, תעשה זאת מתוך שיקולים אידיאולוגיים נעלים. מכאן אפשר להסיק שלטבעוניות שבינינו יש אידיאולוגיה בכל הנוגע לתזונה והן אכן מיישמות אותה, בעוד ששאר האנשים פשוט אוכלים. אפשר גם להמשיך ולהסיק שמכיוון שרוב האנשים פשוט אוכלים, מה שהם אוכלים הוא טבעי, נורמלי, מובן מאליו, ובכל מקרה אין לו שום קשר לדברים רציניים כמו לאידיאולוגיה.
ראשית ברצוני להסביר מהי בכלל אידיאולוגיה. רבות נאמר על המילה הטעונה הזו בתולדות הפילוסופיה המערבית, אך בהקשר הנוכחי משמעותה של המילה לדעתי פשוט. אידיאולוגיה היא תפיסת עולם או מערכת ערכים לפיה כל אחת פועלת, מקבלת החלטות ובגדול חיה את חייה. בנוסף לכך, כל אדם זקוק למערכת ערכים אחת לפחות, שלפיה יתנהל בעולם ויחליט החלטות. נקודה אחרונה זו טעונה הסבר.
לפי הפילוסוף הצרפתי לואי אלתוסר, מחשבות, רגשות, דעות, אמונות, עקרונות, מושגים וכו' – כל הדברים המופשטים הללו, המתקיימים (כביכול) אך ורק בתודעתנו – מתגבשים לכדי מערכות ערכים או אידיאולוגיות. ניקח לדוגמה את אחת האידיאולוגיות הראשונות שמרכיבות את תודעתנו, היא האידיאולוגיה המשפחתית. החל מרגע לידתנו אנו מתחילים לפתח מודעות ולתקשר עם הסביבה. בתהליך זה אנו מפתחים מחשבות ורגשות, דעות וכו' לגבי המשפחה שלנו. אלו מנחים אותנו כיצד לנהוג עם בני המשפחה: שצריך להקשיב לאבא ולאמא, שאסור להיכנס לחדר של האח הגדול, שסבתא תיתן לנו ממתקים. כל אלו מתגבשים לכדי אידיאולוגיה שמסדירה ושמעצבת את יחסינו עם המשפחה שלנו. בהמשך חיינו אנו נחשפים לאידיאולוגיות נוספות שמרכיבות ושמעצבות את תודעתנו: מוסריות, משפטיות, אסתטיות, פוליטיות, כלכליות ואחרות. אידיאולוגיות אלה אומרות לנו מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור, מה יפה ומה מכוער, ומה פוגע בנו ובזולת ומה מביא תועלת. הן מרכיבות את התודעה שלנו, אך הן גם באות לידי ביטוי ממשי ומוחשי בעולם: על ידי ההחלטות שאנו מקבלים והבחירות שאנו בוחרים. בהמשך לדוגמה הקודמת נוכל לומר שלאידיאולוגיה המשפחתית שלנו יש קיום חומרי, המתגלם למשל בכך שאנו נמנעים מכניסה לחדר של אחינו הגדול. לסיכום נקודה זו, מעבר לקיומה הרוחני של האידיאולוגיה בתודעה שלנו, יש קיום חומרי לאידיאולוגיה זו, קיום משמעותי הרבה יותר, באשר הוא מתגלם בפעולות שאנו פועלים בעולם ובתוצאות של פעולות אלה.
קרניזם
עכשיו אפשר לשאול: האם זה הגיוני לחשוב שרק הטבעוניות שבינינו באות עם האידיאולוגיה שלהן לארוחת ערב? הרי רוב האנשים בוחרים מה יאכלו בדיוק כמו הטבעוניות. האם רק הבחירה בטבעונות היא אידיאולוגיה, ואילו בחירות אחרות אינן? מכיוון שלכל העדפה דיאטטית יש השלכות מוסריות, פוליטיות ואקולוגיות, האם אפשר להניח שיש העדפה שאינה נובעת מאידיאולוגיה?
בנקודה זו אפשר להקשות ולטעון שאנו חייבים לאכול מוצרים מן החי על מנת להיות בריאים, ומכאן שזו לא בחירה שנובעת מאידיאולוגיה, ולמעשה לא בחירה כלל אלא משהו שנחוץ לנו על מנת לשרוד. התשובה לכך תהיה כמובן שאכילת מוצרים מהחי אינה נחוצה לנו, לא להישרדותנו, ואף לא לחיים בריאים מכל בחינה ומכל עניין. אין זה ממטרותיו של מאמר זה לסקור את היתרונות והחסרונות שבסוגי התזונה השונים, במיוחד כאשר הנושא שנוי במחלוקת מבחינה מדעית ורפואית. אך סביב עניין אחד כבר אפשר לומר שמתגבש קונצנזוס, והוא שתזונה טבעונית היא תזונה מספקת לאורח חיים בריא. כמובן שאפשר ואפילו רצוי שלא תאמינו לי ותבדקו בעצמכם. ובכן, אם אנחנו לא חייבים לאכול מוצרים מהחי כדי לשרוד, אז כן יש לנו בחירה בין תזונה טבעונית לתזונה לא טבעונית.
עד עכשיו ראינו שלכולנו יש אידיאולוגיות, וכולנו מקבלים החלטות ובוחרים בחירות לפיהן. טבעונות כאמור, היא אידיאולוגיה דיאטטית, ולפיה אסור להחזיק בעלי-חיים בשבי, לנצל אותם, להתעלל בהם, לגזול מהן את התוצרים שלהן ולבסוף להרוג אותם, וכל זה בשם הקולינריה והנוחות. אך גם מי שאוכל בשר, חלב וביצים עושה זאת מתוך בחירה. מאחר שאי-אפשר להניח שבחירה זו אינה נובעת מאידיאולוגיה, ומכיוון שרוב האנשים לא היו תומכים בניצול, התעללות והרג שיטתי, עולה השאלה מהי האידיאולוגיה של אוכלי המוצרים מן החי?
תשובה אחת לשאלה זו אפשר למצוא אצל הפסיכולוגית האמריקאית מלאני ג'וי (Melanie Joy), אשר תבעה את המונח קרניזם (Carnism) המתאר את האידיאולוגיה של אכילת מוצרים מהחי. היא מראה כיצד טבעונות, סוציאליזם ופשיזם לדוגמה, מזוהות כאידיאולוגיות הואיל והן חורגות מהנורמה, ועל-כן דורשות הטלת ספק ובחינה של מוסריותן. הקרניזם לעומת זאת, הוא אידיאולוגיה שלטת שקיומה מוסווה כנורמה חברתית, וכך מציג את צריכת המוצרים מהחי כטבעית וכנורמלית. לכן, עבור רוב האנשים צריכת מוצרים מהחי אינה עניין שיש לחשוב עליו, להטיל בו ספק, או להבין את המשמעויות המוסריות שבו.
אך האם צריכת המוצרים מהחי היא באמת טבעית, או שמא היא תוצר חברתי ותרבותי? לדוגמה, נחשוב על מיני בעלי-החיים שאנו, בעולם המערבי, מתייחסים אליהם כאכילים לעומת אלה שאינם אכילים. הפרה נחשבת לבעל-חיים אכיל ואילו כלבים וחרקים אינם אכילים. אך בהודו הפרה נחשבת לקדושה. בסין אוכלים פחות או יותר הכול, ויש תרבויות שהן בכלל צמחוניות או טבעוניות כגון ההינדים או הבודהיסטים.
מכאן שלשאלה אילו בעלי-חיים אכילים יש תשובות שונות בתרבויות שונות. יש להניח כי אם התשובה הייתה טבעית, אז היא גם הייתה אחידה לכל בני-האדם, או לכל הפחות מגדירה תחום מסוים של חיות אכילות. ובכלל, גם בתוך המסגרת של תרבות נתונה אפשר לשאול לפשר החלוקה בין בעלי-חיים אכילים ולא-אכילים. מה ההבדל המהותי בין כלבה לפרה שמאפשר לנו לאהוב את הראשונה ולשחוט בשיטתיות את השנייה? כיצד זה מוסרי לחיות עם הראשונה בביתנו ולדאוג לה, ואילו את השנייה להחזיק בכלוב כל החיים בשביל החלב שלה? החלוקה הזאת, לא רק שהיא תרבותית ולא טבעית, אלא שהיא גם שרירותית וחסרת צידוק רציונלי ומוסרי. האידיאולוגיה הקרניסטית הרווחת אפוא אינה טבעית, והיא נורמלית רק במסגרת של פרדיגמה חברתית מסוימת, שתחלוף יום אחד מן העולם, כשם שחלפו מן העולם פרדיגמות אלימות אחרות.
סוגנות
אפשר גם להצדיק את האידיאולוגיה הקרניסטית, כלומר לטעון כי הרג של בעלי-חיים על מנת לאכול אותן אינו מהווה בעיה מבחינה מוסרית, כי לבעלי-החיים אין מעמד מוסרי.
ניתן לטעון כי בעלי-החיים אינם מודעים כלל לנעשה להם ואינם סובלים או חשים כאב. נציג קלאסי של הגישה הזו הוא הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט שהתייחס אל בעלי-החיים כאל יצורים אוטומטיים חסרי תודעה, תחושה ורגשות. עוד בתקופתו היו מי שיצאו נגד הקביעה הזו, אך למרבה הפלא היא קיימת עד היום, ומשמשת הצדקה מוסרית לניסויים בבעלי חיים ולתעשיית המזון שאת זוועותיה קצר העיתון מלהכיל. אני מתקשה להבין כיצד עדיין יש אנשים המחזיקים בה. ראשית, אנו יודעים להסביר את ההתנהגות האנושית על ידי התייחסות לתודעה ולשימוש במונחים פסיכולוגיים כגון צער או סבל, ואנו מזהים את הדמיון הרב שבין ההתנהגות האנושית להתנהגות לא אנושית בתנאים של כאב למשל (זעקות, התפתלות, התרחקות מהגורם המכאיב). שנית, בהינתן שבני האדם חולקים מוצא אבולוציוני משותף עם רוב בעלי-החיים, וכן שמערכות העצבים שלנו דומות מבחינה כימית וביולוגית, ברי שהם חשים כאב כמונו. מכאן שבעלי-החיים אינם כה שונים מאתנו, אנו פשוט בוחרים להתייחס למאפיינים שבהם אנו שונים, ולא למאפיינים מהותיים שבהם אנו דומים. מי שלא השתכנע מוזמן לצפות בסרטון הזה המתאר את חייהם של בעלי-החיים בתנאים שונים.
יש שיגידו שבעלי-החיים נחותים מאתנו מבחינות שונות כגון ברמת המודעות וביכולת לרפלקסיה, ברמת הפיתוח התרבותי והמדעי, וביכולת לחשוב בהיגיון ולהשתמש בשפה. אך האם באמת אפשר לטעון כי נחיתות קוגניטיבית או תרבותית מצדו של יצור חי מתירה את דמו? אם כן, ניתן להצדיק על פי אותו טיעון הרג וניצול של תינוקות, אנשים עם פיגור שכלי, או תרבויות פרימיטיביות. על מנת להתמודד עם הבעיה תבע הפילוסוף האמריקאי טום ריגן את המושג "ערך פנימי" (Inherent value) שקובע את מעמדו של כל אינדיבידואל בעל תודעה ויכולת חישה, כסובייקט של חיים בעלי ערך ומשמעות בפני עצמם. כלומר, ערך חיי האינדיבידואל אינו תלויים בהכרה ובכבוד שהוא מקבל מבעלי-חיים אחרים, אנושיים ולא-אנושיים. מושג זה מראה לנו עד כמה כל ניסיון למצוא קו גבול בין בעלי הערך הפנימי לבין החסרים אותו, הוא שרירותי או נורמטיבי ואינו ניתן להצדקה רציונלית או מוסרית.
אולי יהיה מי שינסה לטעון במפורש כי רק לבעלי-חיים אנושיים יש ערך פנימי. על מנת להסביר את הבעייתיות בעמדה זאת אפשר להיעזר במושג נוסף, סוגנות (Speciesism), שתבע כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת הפסיכולוג הבריטי ריצ'ארד ריידר, ומאז ארגונים למען זכויות בעלי-חיים השתמשו בו רבות. מושג זה מתאר עמדה של דעה קדומה או אפליה מצד חבר של מין ביולוגי אחד כלפי חבר של מין ביולוגי אחר. על מנת להבין מושג זה לעומק, נחשוב לרגע על הבסיס המוסרי שבאמצעותו מגנים סוגים אחרים של אפליה כגון גזענות או סקסיזם. כשאנו אומרים שכל בני האדם שווים אין אנו מתכוונים לכך שכל בני האדם אכן זהים מבחינת הכישורים המנטליים, החוזק הפיזי, או המראה החיצוני שלהם. ההבדלים הפיזיים והמנטליים בין בני האדם גלויים לעין. השוויון הוא אפוא רעיון שאנו מאמינים בו, ולא עובדה שאנו מוצאים בעולם. שוויון זה אינו תלוי במאפיינים האינדיבידואליים של בעלי-חיים אנושיים שונים, ועל כן מן הראוי שלא יהיה תלוי באלה של בעלי-החיים הלא-אנושיים. בדומה לגזענות ולסקסיזם, סוגנות היא עמדה קבועה מראש המבוססת על הבדלים פיזיים ומנטליים שאינם רלוונטיים לשאלות מוסריות. אם זה אכן הבסיס המוסרי שבעזרתו אנו יוצאים כנגד אפליות מסוגים שונים, כיצד נוכל להימנע מלהחיל אותו גם על בעלי-חיים לא אנושיים מבלי להיות אשמים בסוגנות? כשם שבעבר הרחיבו את המושגים של שוויון וצדק על מנת שיכילו קבוצות שונות כגון שחורים או נשים, כעת יש להרחיב את המושגים הללו כך שיכילו גם את בעלי-החיים הלא-אנושיים.
ניתן לראות כי אידיאולוגיות המנסות להצדיק צריכת מוצרים מן החי אינן עקביות בחוסר היכולת שלהן לנסח קו גבול אחיד שמגדיר אילו בעלי-חיים הם משאב ואמצעי בלבד עבור רווחתם של בעלי-חיים אחרים, או שהן סוגניות, כלומר אינן מוסריות באשר הן מפלות בין בעלי חיים שונים על רקע מין ביולוגי.
לסיכום, האידיאולוגיה שבה אוחזים רוב האנשים בענייני תזונה אינה מוצדקת מבחינה מוסרית ורציונלית, אינה טבעית או מובנת מאליה, ויותר מכך, אינה מתיישבת עם הערכים של שוויון, צדק וחירות. צריכת מוצרים מהחי כוללת בהכרח אפליה, סבל, שיעבוד והרג. ובכל זאת, רובנו צורכים מוצרים מהחי, ויחד עם זאת מעידים על עצמנו כדוגלים בשוויון וחירות. האם אין כאן מס שפתיים בלבד לערכים שאנו מאמינים בהם? אפשר לומר שמי שנוהג כך הוא צבוע. או במונחים שניסחנו מקודם, נאמר שהקיום הרוחני של האידיאולוגיה שלו אינו תואם לקיומו החומרי. אך לא זה המצב לדידו של אלתוסר. האידיאולוגיה במובנה הרוחני היא משנית בלבד לעומת קיומה החומרי. האידיאולוגיה האמיתית שלנו "נכתבת" במעשים, ללא קשר למה שאנחנו אומרים שאנו מאמינים בו. ובמובן זה מי אנחנו אם לא האידיאולוגיה שלנו? כלומר, מי אנחנו אם לא המעשים והפעולות שאנו בוחרים לפעול בעולם כיצורים בני-חורין? וכך, מי שצורך חלב, ביצים ובשר "כותב" במעשיו אידיאולוגיה של ניצול, שיעבוד והרג.
עכשיו כבר אפשר להפנות את השאלה המקורית שהניעה אותי לכתוב את המאמר הזה חזרה אל הקוראת. כעת כל אחת יכולה לשאול את עצמה, איזה מין אידיאולוגיה היא "כותבת" במעשים שלה. ניסוח מנהגי היומיום במונחים של אידיאולוגיה, מאפשר לנו לפתח מודעות להשפעות ולמשמעויות השונות, בראש ובראשונה המוסריות, אך גם הפוליטיות, האקולוגיות והאחרות, שיש למעשים ולפעולות שלנו. המודעות הזאת צריכה להציב בפני כל אחד מאתנו מראה, שבעזרתה נוכל לבחון כיצד המעשים שלנו מתיישבים עם הערכים שאנו כביכול מאמינים בהם. אך מעל לכל, המודעות הזאת מאפשרת ואף מחייבת אותנו, ליישם את הערכים שלנו בחיי היומיום, בבחירות שאנו בוחרים ובפעולות שאנו פועלים בעולם, שכן אם לא נעשה זאת, הערכים הללו אינם אלא מילים בעלמא.
///
0618 עיתון פילוסופיה 