פילוסופיה, עכשיו?

/// מאת: מיקי פלד. סטודנט לתואר שני במכון כהן, גר בת"א עם אישה וכלב. עובד בעיתון כלכליסט.
/// 0618 גיליון 001, אביב 2012

"אפילו ההמון שמחוץ לשערים יכול לדון… שלא הכל כשורה בפנים…
בתוך מהומה זו כולה, לא השכל הוא העוטר עטרת ניצחון, אלא כשרון הדיבור…
כאן המקור, לדעתי, למשפט-הקדום הרווח בקהל נגד עיונים מטפיסיים מכל המינים."
[דיוויד יום, מסכת טבע האדם]

האמת היא שאת ספר הפילוסופיה הראשון שלי, "הפילוסופים הגדולים" מאת בריאן מגי, קניתי בגיל 18 כנראה בעיקר בשביל להרגיש חכם. אז – כמו היום, סביר להניח שלא מעט מבאי החוגים לפילוסופיה נהנים, ולו בהתחלה, מהיכולת להבין מילים עם כל-כך הרבה הברות כמו אינטליגיביליזם.

ולמרות הווידוי-המעט-סרקסטי הזה, כמי שאחרי ההתלהבות הראשונית טרח ונשאר בחוגי הפילוסופיה השונים, מצאתי את עצמי נשבה בקסמה. אכן, יש משהו בפילוסופיה ששובה את ליבו של העוסק בה. אולי זה השילוב הנדיר בין לוגיקה חמורה לספרות – אנליטיות ליכולת הפשטה. בעזרת הכלים הללו היא אמורה לחקור את מה שהיא מתחילה ממנו, כפי שאמר אריסטו, את ההתפעמות מהעולם עצמו, את התמיהה, המבוכה, ואת השאיפה לפתרון שאלה העולה מול תופעה כלשהי בעולם. הבעיה היא שבימינו, ההתפעמות של אריסטו לרוב אינה נמצאת במחלקות לפילוסופיה.

מכיוון שכך, אנחנו גם מתרחקים מהאמרה היפה של הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל שכתב פעם כי "ללמד איך לחיות ללא וודאות, ולמרות זאת לא להיות משותק על-ידי ההיסוס, הוא כנראה הדבר העיקרי שהפילוסופיה בימינו עדיין יכולה לעשות עבור אלו שלומדים אותה".
כפי שאַרְאֶה בהמשך, הפילסופיה הפכה להיות לא רלבנטית ל"חיים האתיים", וחסרת יכולת להגיד לנו משהו על חיינו. נראה שהציבור מאס באינטלקטואלים מתחום הפילוסופיה, ואני סבור שהתרחקות הפילוסופיה מענייני היום-יום בוודאי לא עוזרת לגשר מחדש על הפערים. מדוע אין פילוסופים שיושבים בוועדת סל התרופות שצריכה לענות על שאלות אתיות בסיסיות (לדוגמה, בתקציב נתון האם עדיף להציל חיים של מעטים או לשפר חיים של רבים)? מדוע אין הוגים שייעצו לוועדת טרכטנברג או לצוות האקדמאים שמנגד? כמה מאתנו השפיעו על המדעים, על הכלכלה, על החברה, על הספרות או אפילו על תלמידיהם? כמה מאתנו מקבלים מכתב מהציבור שנפתח במילים "רציתי לשאול אותך פרופסור…?"

נעמי הברון מעירה } ענת מטר במאמרה "מה מאפשר את אסא כשר?" מפנה את תשומת הלב למעמדו המסוכן של הפילוסוף כמומחה עליון לאתיקה: "חשוב לתת את הדעת למעמד הזה, שאותו מאפשרת רק הפילוסופיה, הדיסציפלינה היחידה הפטורה מתוכן, בשל ה"אנליטיות"… המתיימרת, …, לנסח את האמת ממש, את העילה הראשונה, ולא רק ציווים שרירותיים או קביעות אמפיריות." הפילוסוף נהנה ממה שענת מטר קוראת לו "הקסם המתעתע של הפילוסופיה היישומית, כוחה להיתלות בעקרונות עמוקים, אשר אותם, כמו את בגדי המלך החדשים, רק חכמים רואים."
לכן, אני בכ"ז הייתי מעדיפה ח"כים על פילוסופים בוועדת סל התרופות.

אני זוכר את הסיבות שבגללן הגעתי בסופו של דבר ללימודי פילוסופיה, ולפי השיחות הארוכות עם חבריי לחוג במעונות שבהר-הצופים, הגענו כולנו מסיבות די דומות. כולנו רצינו להבין מה בדיוק קורה בעולם הזה, אם "זה" הממשי ואם "זה" המטאפיזי. שאלות של מוסר, תודעה, אלוהים, ניסיון להעניק משמעות ולהכניס סדר בעובדות שמרכיבות את העולם שלנו – זו הייתה המטרה העיקרית שלנו. לא שבהכרח מצאנו תשובה, אבל אלוהי הפילוסופיה יודע שלפחות ניסינו.

ציפיתי שלימודי התואר השני, הפעם באוניברסיטת תל אביב, יהיו המשך טבעי לחקירות התואר הראשון. ולא כך היה. חלק מזה, צריך להודות, היה באשמתי. לעיתים קרובות, אנחנו הסטודנטים מחפשים את השורה התחתונה מהר מדי, ולא מבינים שבשביל להגיע אליה כמו שצריך יש לעבור מסכת של לימודים אפורים, טכניים ואפילו קצת משעממים. ואף על פי שלקחתי זאת בחשבון, הפלפולים והניתוחים נראו לי מוגזמים יתר על המידה. בהדרגה התחוור לי כי מה שבסך הכול אמור להיות כלי שמשרת את הפילוסופיה בדרכה לתובנות על עצמי ועל העולם, נהפך לדיון העיקרי.

בין שעשוע אינטלקטואלי לת'כלס

אני רוצה להציע הסבר לפער שנפער בין הפילוסופיה לניסיון לומר משהו על העולם. לשם כך נצטרך להסכים על חלוקה גסה, אולי אינטואיטיבית, של העיסוק בפילוסופיה לשניים: פילוסופיה כשעשוע אינטלקטואלי ופילוסופיה כתיאוריה או כפרקטיקה.

תיאוריה נועדה לענות על השאלה איך עובד העולם (לדוגמה, האם ישנו צדק מוחלט) ופרקטיקה נועדה לענות על השאלה איך לפתור בעיה ספציפית בעולם (לדוגמה, מהי חלוקה צודקת של משאבים מוגבלים). בניגוד לעיסוק הפילוסופי בתיאוריה ובפרקטיקה, את רובה של הפילוסופיה הנלמדת באקדמיה כיום אפשר להגדיר כ"שעשוע אינטלקטואלי". על דרך השלילה, זהו עיון שמטרתו אינה ניסיון – ישיר או עקיף – לומר משהו חדש על העולם או לפתור בעיה בו. עיון כזה, הפועל בעולם, יהיה לרוב אינסטרומנטלי. הוא ייעשה לשם מטרה מסוימת שאיננה היא עצמה. המטרה יכולה להיות כל דבר. עד כמה שאני יודע אין תחום עיון שהוא שעשוע אינטלקטואלי בלבד, ללא קמצוץ של "ת'כלס", כלומר השפעה על תיאוריה או על הפרקטיקה. אפילו עיונים מטאפיזיים, כמו לדוגמה הוויכוח הישן בשאלה "האם קיום הוא תכונה של דבר מסוים או לא?", היו "ת'כלסיים". הם אינם כאלה עוד. לא משנה כמה פתלתל, מטאפיזי ומורכב העיון המדובר, כל עוד העיון נעשה – אם במישרין ואם בעקיפין – כדי לענות על, לברר על-אודות, להבין את, אותה התפעמות ראשונית מהעולם, שהיא המקור לעיון, הרי אין מדובר בשעשוע אינטלקטואלי. שאם לא כן, כאשר ההתפעמות כמקור לשאלות פילוסופיות נזנחת, אז מדובר בעיון שכל מטרתו הוא הוא-עצמו, כלומר שעשוע אינטלקטואלי בלבד.

דן ואלפיש מעיר } בין התיאוריה, הפרקטיקה והשעשוע האינטלקטואלי, אפשר להכניס עוד פן של העיסוק הפילוסופי והוא הביקורת. אני מתכוון לביקורת במובן הקאנטיאני – לבדוק את הכלים והכשרים שיש לנו ומה אנחנו יכולים לעשות איתם. לביקורת יש משקל ניכר לעצם החלוקה בין תאוריה לפרקטיקה, והיא מעלה בנו שאלות חשובות לגבי מה אפשר בכלל לעשות בפילוסופיה.

אינני סבור שיש בשעשוע אינטלקטואלי, פילוסופי או אחר, דבר שלילי. עם זאת, מה שקורה לעיתים קרובות מדי בסמינרים לפילוסופיה הוא שנוצר שעשוע אינטלקטואלי שאינו מודע להיותו שעשוע. כלומר, נוצר פער בין היומרה של המשתתפים בסמינר לנתח תחום מסוים, לבין תוצאות הניתוח בפועל. לדאבון הלב, נדמה שאת חלל הכיתה מציף במקרה כזה לרוב חוסר המודעות כולל לעניין זה, הגורם לעיסוק בשעשוע האינטלקטואלי להתרחב, ומתרחק הניסיון לומר משהו חדש ומעניין על העולם עצמו. כלומר, אנחנו הולכים ומתרחקים מראשיתו של העיון הפילוסופיה לפי אריסטו – ומהסיבה שהביאה אותנו ללמוד את התחום מלכתחילה.

דרך אחרת להסתכל על ההגדרה של שעשוע אינטלקטואלי היא באמצעות שני הכלים הנפוצים והמקובלים לדיון פילוסופי. הפיכה של עיון לשעשוע אינטלקטואלי מתרחשת כאשר ההפשטה והניתוח – שני הכלים המרכזיים של הפילוסופיה – משמשים לצורך הפשטה וניתוח של הפשטה וניתוח קודמים וכך הלאה, עד שנוצרים הפשטה וניתוח מסדר כה גבוה שהקשר עם מושא החקירה המקורית פשוט אובד, ואנחנו נשארים עם שעשוע אינטלקטואלי בלבד.

מתי בפעם האחרונה הבנתם?

אני מאמין שכל מי שנכח בשיעורי פילוסופיה, ועל אחת כמה וכמה בתואר השני, יכול להיזכר במספר לא קטן של דוגמאות הממחישות התנהלות זו שבה הדיון נסוב סביב עצמו עד לעייפה וללא פתרון וללא מוצא, כלולאת קסמים של עקרות המצליחה לייצר עוד מעצמה בעזרת שלל טיעונים מעגליים ופתרונות ארעיים.

קשה לעבור על כל הקורסים בתואר השני ולבחון עד כמה הם נוטים לשעשוע אינטלקטואלי או לתיאוריה/פרקטיקה. משמות הקורסים בידיעון בוודאי שאי אפשר לתת תשובה ברורה. לעיתים קורסים שבשמם מתנוססת שאלה שאין "הנדסית" ממנה מתבררים כגבב של הבחנות מיותרות וההיפך. מכיוון שלא הייתה לי אפשרות לשאול את כל המאסטרנטים לחווייתם ולדעתם האישית, נצטרך להישאר עם סימן שאלה קטן. אך מכיוון שלרבים מהסטודנטים שדיברתי איתם ישנה תחושה דומה לשלי, נראה שגם אם הממצאים אינם ניתנים להוכחה אמפירית, הם נוגעים בעצב פתוח.

הפיכתם של לימודי הפילוסופיה בתארים המתקדמים לשעשוע אינטלקטואלי משפיעה גם על הכתיבה האקדמית. הרושם הוא כי זו נעשית יותר ויותר רחוקה ממושאים שונים בעולם הממשי ומתרכזת בניתוח וביקורת על פילוסופיה שכבר נעשתה, לעיתים גם היא כביקורת על פילוסופיה אחרת שגם היא בתורה וגו'.

תמונה שכזו מתקבלת אם בוחנים את גיליונות השנתיים האחרונות של כתב העת עיון (כתב העת הפילוסופי-אקדמי היחיד בישראל, עד כה). אפשר לראות כי בדומה למבחר הקורסים לתואר השני, חלק גדול מהמאמרים עוסקים בפרשנות על פילוסופים כלשהם. למעשה, ברוב הגיליונות ישנו לכל היותר רק מאמר אחד המוקדש לסוגיה שנראית על-פניה קרובה לעשיית פילוסופיה ואמירה על העולם, כמו ביקורת על ספר שעוסק באי-שוויון בתחום הבריאות, מאמר על משמעות חיים ללא מוות, ביקורת על שימוש במטפורות מסוימות להבנת המציאות ועוד מאמרים ספורים אחרים. מהבדיקה הקצרה הזו אפשר לאשש את הרושם לכך שבימינו אין כמעט פילוסופים, אלא בעיקר חוקרי פילוסופיה.

תופעה מעניינת נוספת ונפוצה בחדרי כיתות הפילוסופיה היא האמירה ולפיה מה שחשוב (וסליחה מראש אם אני לא מצטט במדויק. מרצים שונים מנסחים זאת בצורה שונה) הוא לשאול שאלות מעניינות. ניחא אם אמירה זו היא רק לצורך המטרות המוגבלות ממילא של הלימוד עצמו, ניחא אם היו אומרים כי לתפיסתם, זה כל מה שאפשר לעשות לאור מוגבלות תודעתנו, אבל לומר שזה מה שחשוב?! לא פרספקטיבה נוספת על העולם?! לא שאיפה לתובנה כלשהי?! לא פתרון לשאלה מוסריות או חברתית?! רק שאלה מעניינת? זו למעשה הדוגמה הבולטת ביותר להפיכת הפילוסופיה לשעשוע אינטלקטואלי.

גיבובים של דקדוקי עניות

כאותו כשל שדיבר עליו דיוויד יום שלומדים אותו בקורסים על תורת המוסר, גם אנחנו הפכנו את המצוי לרצוי. פעם, כך מספרים, היו הפילוסופים מנסים לענות על שאלות והטובים שבהם היו נותנים גם תשובות טובות. כיום, עושה רושם, לשאול שאלה מעניינת זה האידיאל, זו המטרה כשלעצמה. אם אריסטו אמר שהפילוסופיה מתחילה מפליאה על העולם ומהניסיון להשיב לפליאה הזו, אנחנו מתפעמים בעיקר מטיעון עקיב.

שי זילבר מעיר } נראה שהניסיון לקבל מענה לפליאה של העולם, הותיר את מיקי, שנשבה בקסמה של הפילוסופיה והצטרף לשורות האקדמיה, מאוכזב. הסיבה לכך אינה חולשתו של הממסד. מיקי גילה את מה שמבקרי הפילוסופיה זועקים לרוב: היא אינה פרקטית. או כלשונו: אין תכלס.
הפילוסופיה האמתית אינה שואפת להסביר את העולם, אלא דווקא לתהות כמה שיותר על קנקנו. לדעתי, לשאלה פילוסופית אמתית אין תשובה. אף רופא לא ייתן מרשם של היפוקרטס. ואילו על שאלות כגון מהי חלוקה צודקת כשהמשאבים מוגבלים או האם קיום הוא תכונה, נוסיף ונתווכח היום כפי שעשינו לפני אלפי שנים. זוהי קסמה של אהבת החכמה.
אבל מתוך חובת הנאמנות לאמת, יש להודות, ששאלות בדבר התרחקות הפילוסופיה מהעולם, החיפוש אחר שעשוע אינטלקטואלי, העדר פילוסופים בתחומים אקטואליים, שאלות אלה של הכותב, טובות יותר מהתשובה שהצעתי.

לא כאן המקום לנתח את הסיבות לתופעה זו, ואולם מה שחשוב הוא כי אט אט הערמנו על עצמנו גיבובים של דקדוקי עניות וצהלות שמחה למראה חשיפת טיעון מעגלי. מרגע לרגע אנחנו דומים פחות ופחות לפילוסופים היוונים העתיקים ויותר לפנגלוס של וולטיר, הפילוסוף שלימד קוסמולוניגולוגיה תיאולוגית-מטפיסית.

שכחנו את הניסיון לומר משהו על האבסורד המפעים הענק הזה שנקרא העולם. הניתוחים בכיתה הפסיקו להיות כלים, ונהפכו למטרה. הסמינרים נדמים לעיתים יותר ויותר כהתנצחות בין "איזמים" ותחרות בין מילים מרובות אותיות. שכחנו מה זה אומר לנסות ולומר משהו שיכול להאיר ולו קצת מהחיים של האנשים סביבנו. חלקנו נהיו כאלה מומחים בפילוסופיה של הלשון, עד שכבר איבדנו את היכולת לומר משהו רלבנטי. מקצתנו מתרכזים בהבחנות דקות כל-כך של הגות צרפתית מודרנית, עד שדרוש מאמץ קלוש בלבד כדי לפוררן. האינטואיציות היפות והתובנות המעניינות שהיו לרבים מהפילוסופים שאנחנו לומדים ועוסקים בהם נכתשות לכדי אבק של ניתוחים מיותרים.
צריך לומר את האמת. קל לבקר את שאני מתוודה עליו כאן. בסך הכול תלמיד תואר שני שבקושי חי את חיי האקדמיה הסוערים. מלומד גדול ממני ידע לתת דוגמאות למחקרים עדכניים ופורצי דרך. אני רק אשאל "פורצי דרך למה בדיוק? למי בדיוק?"

מי שיבקר את הטיעון שנפרש בדפים אלו צריך אם כך גם למצוא תשובה אחרת לשאלה מדוע הוקעו הפילוסופיה והפילוסופים מחוץ לדיון החברתי וממעגל מקבלי ההחלטות ומכתיבי הטון. לי אישית נראה כי בין השאר, חוסר הרלבנטיות של חלקים גדולים בה היא הסיבה לכך, ועד שהיא לא תפסיק להתמקד בשעשועים אינטלקטואלים, אין לה בכלל סיכוי או יכולת לגעת בנושאים ביום-יום.

להבחין בין עיקר וטפל

שלא יובן לא נכון, הפתרון אינו בהפיכתה של הפילוסופיה ל"פרקטית" יותר במובן הגס של המילה. יופייה טמון ביכולת ההפשטה מחד גיסא והניתוח מאידך גיסא. השאלה היא רק הפשטה וניתוח של מה ולשם מה. במקום רק להפשיט הפשטות מסדר חמישי ושישי, וניתוחים שלבסוף ינותחו בעצמם, הגיע הזמן להטות את המטוטלת לצד השני. אם אנחנו רוצים שהפילוסופיה תשפיע על העולם, כשם  שהשפיעה בעבר, עלינו לחזור לאותה התפלאות מהעולם שהביאה אותנו אל התחום הזה מלכתחילה. אולי אז נוכל גם לחזור ולעסוק בחיים עצמם.

אפשר להתחיל בתשומת לב רבה יותר לנעשה כיום בעולם הנמצא במשבר הכלכלי והערכי הגדול ביותר מאז שנות ה-30' של המאה ה-20, לתת דגש על חשיבה ביקורתית וקונקרטית יותר באספקטים שונים של הלימודים כדי לטפל בסוגיות הבוערות. השאלות שצריכות להנחות אותנו הן סביב מה נסוב הדיון בכיתת הסמינר? האם התלמידים יודעים לקשר בין הדיון לבין משהו בעולם? האם הדיון עצמו יודע להבדיל בין עיקר וטפל על-מנת למקד את הדיון בדרך אל המטרה?

כל שצריך הוא לענות על אלו. אני רוצה להאמין שאם נעשה זאת, תהיה לנו פילוסופיה קצת פחות מתפלספת, כזו שאומרת משהו על העולם ומשפיעה עליו מתוכו.

אורי ערן מעיר } אי אפשר שלא הזדהות עם רוח הדברים שנאמרים פה. ובכל זאת, משהו באופן שהדעה מוצגת גורם לי לנוע בחוסר נוחות. למה בדיוק אנחנו מצפים מהפילוסופיה? שתספר לנו כיצד לחלק את תקציב המדינה? שתעזור לנו להכריע אם לצאת למלחמה? האם זה סביר לצפות לדברים כאלה מהפילוסופיה? העמדה האמביוולנטית שהטקסט הזה מייצר (אצלי לפחות) היא בעיני (עוד) עדות לפער שבין מה שהפילוסופיה מבטיחה לנו, לבין מה שאנחנו מתעקשים לצפות ממנה. בכל מה שנוגע ל"חיים האתיים" אנחנו נמשיך לפנות לפילוסופיה ולבקש תשובות, לא משנה כמה פעמים היא תשיב את פנינו ריקם. אפילו לפני עידן הפרופסורים, כשהפילוסופיה הייתה אסכולה ודרך חיים, נדמה לי שהכמיהה הזו נדונה להתאכזב. כשמגיע הרגע להכריע, לפילוסופיה אין מה להציע לנו חוץ מהחופש שלנו להכריע.

///