/// מאת: מרחב ישורון. משורר, סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב.
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013
איור: מלכי טסלר
מדריך לנוגעים בשם העצם הינו כלי-עזר למשתמשים בעברית, היא לשון הקודש שפעם חוללה עולמות ומאז שקעה בחול. ומהחול קמה עיר עברית ואנשים בה הדוברים את שפתה – שפת החול. אבל ללשון חיים משלה.
בהצבעת השמות שנערכה באחוזת-בית, בעשרים ואחד במאי, אלף תשע מאות ועשר, נבחרה ברוב קולות הצעתו של שנקין, לקרוא לעיר העברית על שם סיפרו של הרצל "אלטנויילד" שסוקולוב תרגם ל"תל אביב". סוקולוב חשב על "תל" בתור "אלטה" ועל "אביב" בתור "נוייה" הוא לא חשב על משמעות ההקשר המקראי, הוא התעלם מהמקום:
"וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב
הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר
ואשר הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם
וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים,
מַשְׁמִים בְּתוֹכָם"
[יחזקאל ג, טו]
תל אביב המקראית היא בית-מרי בלב-בבל, עיר של גולים ישראלים סרבים וסלונים ועקרבים. וכך העניקו העסקנים לעיר העברית הראשונה שם של עיר חוטאים, ורוח הלשון עלתה בצחוק מתגלגל מהתהום. כשבא באוזני הד קולו של הצחוק הזה, ישבתי לכתוב מה שמעתי.
המצלמה של יחזקאל
(אפילוג המדריך לנוגעים בשם העצם)
כשהנביא יחזקאל מגיע לתל אביב מתגלה לו ההוויה בהופעתה המשונה ביותר בתנ״ך: ארבע חיות עם ארבע פנים לכל אחת, וארבע כנפיים לכל אחת, באות והולכות כמו אש וכמו ברק. הן מתפזרות לכל הרוחות ובין רגע שבות ומתקבצות, בגב יש להן מלא עיניים, הכנפיים שלהן נוגעות ללא הרף אישה באחותה.
רמב״ם שדחה על הסף כל הגשמה (ייצוג חומרי) של האל, הראה שמה שמשמעותי בחיזיון הזה הוא לא התמונה הסוריאליסטית, אלא המילים שמהן היא מורכבת.
בחלק א׳ של מורה נבוכים מראה רמב״ם שהחיזיון של יחזקאל עשוי ממילים שמשמשות לכל אורך התנ״ך כדימויים וכמטפורות המייצגים את האל. זאת אומרת שהתיאור של יחזקאל מוסר את מנגנון הייצוג של האל במקרא (אלוהי העברים הוא ישות מופשטת ללא דמות וללא גוף אבל התורה פונה לעם ומדברת בלשון בני אדם. לכן ניתן לדבר על מנגנון הייצוג של האל). למשל, בתיאור שמוסר יחזקאל כתוב: ״לא ייסובו בלכתן, איש אל עבר פניו ילכו״. רמב״ם מבודד את המילים ״הלך״, ״איש״, ״פנים״ ו״עבר״, וכמו עושה עליהן חיפוש בגוגל כדי לבדוק איך הן משמשות בשאר המופעים שלהן. הרשת שבה הוא מחפש היא התנ״ך. לדוגמה הנה הטיפול של רמב״ם במילה ״הלך״ מתוך מורה נבוכים פרק כ״ד. (1)
תחילה מביא רמב״ם דוגמה לפסוק שבו משמשת המילה במובן הרגיל ביותר:
א. ״ויעקוב הלך לדרכו״.
ב. ״והמים היו הלוך וחסור״, ״ותהלך אש ארצה״.
ג. הושאל להתפשט עניין שאינו גוף, ״קולה כנחש יהלך״.
כך משורטט מהלך של מעבר מהמוחשי למופשט – מההליכה הפשוטה של יצור חי, להליכה מטפורית של מים או אש ומשם לדרגה מופשטת עוד יותר של דבר שהוא אמנם עדין חומרי אבל בלתי נראה – הקול. מכאן, מהדבר הבלתי נראה שבכל זאת קיים, יכולה המילה לייצג את האל הבלתי נראה.
ד. ״קול ה׳ אלוהים מתהלך בגן״ ומכאן גם להסתלק שכינה ״אלך אשובה אל מקומי״.
אבל המהלך לא נעצר כאן אלא ממשיך למשמעות שהיא שילוב של הגשמי והרוחני.
ה. הושאל להנהגה במונהגים מבלי להניע גוף כלל ״והלכת בדרכיו״, ״אחר ה׳ תלכו״, ״לכו ונלכה באור ה׳״.
קיום ההלכה משמעו הליכה בדרכי האל, כך נוצר חיבור בין הרובד המטפורי לרובד הארצי. מנגנון הייצוג של האל בתנ״ך מבוסס על גוף האדם. זה לא אומר שהאל הוא גוף אלא שהאדם, כדי לבטא צורה מופשטת, מלביש אותה בחומר, והחומר הכי נגיש עבורו הוא עצמו ובשרו. העיקרון הזה יוצא מהתנ״ך ועובר עד לעברית של ימינו. הגוף בפרט והחומרי בכלל, ניצב בלב מנגנון ההפשטה של השפה. כמעט לא ניתן לבטא מחשבה מופשטת מבלי להשתמש במטפורה גופנית. למשל כדי לדבר על הזמן נשתמש במטפורה מרחבית ״הלך לי כל היום״ או ״היום עבר״ ואם הזמן לא ״זז״ אז הוא ״עומד במקום״.
מצב הרוח יאופיין באמצעות מטפורה מרחבית של עליה וירידה. הלב הוא המרכז של כל דבר, מלב העניין ועד חניון לב העיר. יש כאן עיקרון מארגן שפועל גם על מילים אחרות ומין הסתם גם בשפות אחרות. לדוגמה: You see – מייצג ראיה חושית ובהשאלה גם הבנה שכלית.
במאה העשרים עמדו על העיקרון הזה צמד הבלשנים ג׳ורג׳ לייקוף ומרק ג׳ונסון בספרם ״Metaphors we live by״ (2) שבו הציבו את המטפורה כמנגנון הבסיסי של התפישה האנושית. מטפורות, הם טוענים, אמנם נתפסות כמשהו שקשור לדמיון פואטי, ורוב האנשים מניחים שאפשר להסתדר מצוין בלעדיהן, אבל למעשה מטפורות מתפקדות בחיי היומיום כגורם מעצב בחשיבה ובפעולה. כשהחשיבה האנושית מנסה להבין מושג מופשט היא משווה אותו למשהו שאפשר לגעת בו, גוף, חומר. למשל, יש לנו תחושה מאוד עמומה לגבי מה זאת אהבה, אבל אנחנו יודעים מהי הליכה, לכן המטפורה הבסיסית: אהבה=דרך, מעניקה לנו שדה שלם של מטפורות משנה שנגזרות ממנה, כך שבאהבה אפשר: ״לקדם את היחסים״, ״לבוא לקראת״, ״להוביל״, ״לעבור קטע קשה״, ״להמשיך הלאה״, ״להגיע למבוי סתום״ וכו׳ (2).
נראה שלא במקרה ראה הרמב״ם דבר דומה, שבע מאות שנה קודם בעברית המקראית. בעברית, בהיותה שפה של שורשים, נוצר מילון מצומצם של מילים שמהן משתרשרת השפה. למשל השורש צור – שמה של האבן ששימשה למחצב. מכיוון שהחציבה באבן יוצרת צורת שונות שיוצאות כולן מגוש אחד, הושאלה המילה ״צור״ לשמש במשמעות של מקור הדברים. ומכאן גם הכוח המניע להולדה נקרא ״יצר״ אבל העברית לא נעצרת כאן אלה גוזרת גם את המילה ציור מאותו שורש. יצר, צורה, יצור, ציור. המוטיבציה של רמב״ם היא, כאמור, לסלק כל אפשרות של הגשמה ביחס לאל, הוא מראה איך כל מילה שהוא מטפל בה עוברת מהקונקרטי אל המופשט, כך שכאשר היא מייצגת את האל יש להבין אותה כמטפורה. אבל רמב״ם לאו דווקא התעניין במטפורות, הן הפריעו לו אז הוא טיפל בהן. בהמשך ״מורה נבוכים״ הוא שולל גם האפשרות לתפישה מטפורית של האל. לגביו גם המטפורות הן בסופו של דבר צורה שמצמצמת את האינסוף הבלתי ניתן לייצוג. האל הוא הוויה בלתי מותנית, הוא מה שהוא, ״אהיה אשר אהיה״, ומלבד הטאוטולוגיה ניתן לאפיין אותו רק על דרך השלילה: האל הוא לא דמות ולא מדמה ולא דומה.
לייקוף וג׳ונסון, שלא עוסקים באל אלא באופני הייצוג של ההוויה האנושית, טוענים שמטפורות מעצבות לא רק את האופן שבו אנחנו מתבטאים, אלא במידה רבה גם יוצרות את הפעולות שלנו. אם אהבה שווה "דרך" אנחנו ״ממשיכים״ בה מתוך ידיעה ש״נעבור״ את ה״קטע הקשה״. אם זמן שווה "כסף" אנחנו רוצים שישלמו לנו עליו. אם ויכוח שווה ״מלחמה״ אנחנו מנסים למצוא את ״נקודות התורפה״ של ״היריב״ ו״להביס״ אותו.
אף על פי שנהוג לראות את חלקו הראשון של ״מורה נבוכים״ כעבודת הכנה שתפקידה לפזר קוראים לא ראויים ולהכשיר את השטח לפרקים המטאפיזיים, לי נראה שזהו הפרק הרלוונטי ביותר ביצירה. הרבה לפני המפנה הלשוני בפילוסופיה של המאה העשרים (הרבה לפני שוויטגנשטיין המאוחר הראה שהמשמעות של מילה נגזרת מהאופן שבו משתמשים בה) בודק רמב״ם את האופן שבו משמשות המילים המייצגות את האל בתנ״ך. הפילוסופיה של הלשון שיצר רמב״ם לא עוסקת בשפה ככל שפה או כצורה של מתן משמעות או אידיאה, אלא דנה באופן מפורט בלשון העברית. בתוך כך מתהווה מילון של כשלושים מילים. אלה המילים ששמשו בבריאת העולם, בבראשית, פרקים א׳־ג׳, והן שבות ונפגשות כמו לצילום של תמונת מחזור בחיזיון של יחזקאל (כמעט כל המילים מופיעות בשני המקומות). מתברר שהמילים שמהוות את מנגנון הייצוג של האל במקרא הן המילים הכי שימושיות בעברית עד עצם היום הזה.
המדריך-לנוגעים-בשם-העצם משתמש במילים שהיוו את מנגנון הייצוג של ההוויה במקרא כדי להניח יד מגששת על הדופק של ההוויה העכשווית, ובוחן איך היא נשמעת כשהיא מדוברת בתל אביב העברית של תחילת האלף השלישי.
///
0618 עיתון פילוסופיה 