כיצד לשתוק על הפוליטי? | התערבות לא-מוזמנת בקרב של אווה אילוז

/// מאת: אורי ערן. סטודנט לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. עורך שותף בכתב העת "מפתח", חבר בקבוצת הלקסיקון למחשבה פוליטית של מרכז מינרבה למדעי הרוח ומבקר טלוויזיה ב"עכבר העיר אונליין".
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013

הוויכוח המתוקשר בין הסוציולוגית אווה אילוז לפסיכואנליטיקאים מספק הזדמנות לבחון את הפוליטיות ואת הא-פוליטיות של הדיסציפלינות שלהם, וגם שלנו. כנגד אלה שמסרבים לדבר על הפוליטי ואלה הדורשים להטיף עליו ללא הרף, צריך לנסות לחשוב על דרך שלישית.

איור: נטלי לוין, קומפוזיציה נפשית של טוקבקיסט

זה היה בימי התואר הראשון שלי. באר שבע, שלהי שנת הלימודים, עוד מבצע צבאי להפסקת ירי הרקטות על יישובי הדרום בסגנון "הפעם נשים לזה סוף". המרצים לפסיכולוגיה הציגו בשיעוריהם מחקרים טריים על פוסט-טראומה בשדרות, וקיוו לגרום לסטודנטים המנומנמים לוותר על חלום הקליניקה ברמת אביב לטובת קריירה מחקרית. המרצים לסוציולוגיה – למודי ניסיון – מדברים מרקסיזם, ולא פוסט-קולוניאליזם, מנסים לעורר סולידריות מעמדית בין הסטודנטים ובין הפרולטריון של עזה ושדרות. היום, שש שנים אחרי, אפשר לקבוע די בביטחון שגם הפסיכולוגים וגם הסוציולוגים כשלו.

זיכרון זה התעורר בי כשקראתי את חילופי הדברים בין הסוציולוגית אווה אילוז לבין כמה פסיכואנליטיקאים (איתמר לוי, ענת פלגי-הקר, ערן רולניק) שבחרו לענות לטענותיה מעל דפי עיתון "הארץ". לטובת מי שלא עקב, אנסה להציג סיכום קצר ולא ממצה של הוויכוח. לאחר מכן אעיר כמה הערות על שתי עמדות הקצה שמבטאים הצדדים ביחס לזיקה שבין מדע ומחקר אקדמי לבין "הפוליטי". לבסוף, אנסח, בקווים גסים מפאת קוצר היריעה עמדה שלישית ביחס לזיקה הראויה בין ידע לפוליטיקה: כזו שלא מטיפה על הפוליטי, אך גם לא מכחישה את הפוליטיות של הידע.

מי מפחד מזעם פוליטי? אילוז נגד פרויד

זה התחיל במאמרה של אילוז "כך הפסיכולוגיה יכולה להרוס מחאה חברתית" מאמצע חודש יוני 2012. אילוז מתחילה בתיאור קצר של ההיסטוריה של הפסיכולוגיה שהפכה תוך זמן קצר יחסית לדיסציפלינה מרכזית בתרבות המערב, ומדברת על הצורך להבין את הקשר בין הידע הפסיכולוגי על הנפש לבין ההקשר הפוליטי-חברתי שבתוכו הידע הזה מיוצר ופועל. "התרבות הפסיכולוגית", לפי אילוז, תופסת את הנפש כתולדה של אירועים ומניעים, ועל כן מתייחסת לפעולה האנושית כנטולת משמעות מוסרית. תפיסת נפש זו חלחלה לתרבות באופן כזה שערכה המוסרי של הפעולה האנושית נשחק, והובילה להמרת הציווי הדתי-המוסרי בציווי למימוש-עצמי, כזה שמשוחרר ממגבלות מוסריות. מימוש-עצמי הוא יעד מעורפל למדי כמובן, ולפי אילוז, ערפול זה הוא שאפשר להרחיב עוד ועוד את קבוצת הצרכנים הפוטנציאליים של הטיפול הפסיכולוגי.

אבל, לפי אילוז, הבעיה האמיתית אינה תעשיית בריאות הנפש המתרחבת אלא ההשפעה המסרסת של השיח הפסיכולוגי על אפשרות הפעולה הפוליטית שלנו. כדוגמה היא מביאה את הכעס, בתור הרגש הפוליטי פר-אקסלנס, שהתרבות הפסיכולוגית מבקשת לווסת ולשלוט בו, בעוד הכלכלה הלא-צודקת שאנחנו חיים בה ממשיכה לייצר אותו. את הטיפול הפסיכולוגי היא תוקפת כיוון שלדבריה הוא גורם לנו לחשוב שהבעיה היא תמיד בנו, לא בעולם שבו אנחנו פועלים; הפסיכולוגים תמיד ידרשו מאיתנו לחשוב על הסבל שלנו כבעיה פרטית שאנו אחראים לה, וכך מונעים מאיתנו להבין את ההקשר הפוליטי הרחב יותר שמייצר אותו, ולפעול כדי לשנותו. במילותיה הפרובוקטיביות של אילוז:

"פסיכולוגיה היא בשביל הנפש בדיוק מה שהניאו-ליברליזם הנו בשביל השוק: אידיאולוגיה שמצדיקה את הכישלון והאומללות של רבים, על מנת להצדיק ולחגוג את ההצלחות של אחרים, כתוצאה הראויה שהושגה בעמל רב של עבודתם הנפשית".

בדומה לכלכלה הניאו-ליברלית, שנראית כתיאוריה מדעית אך למעשה משמשת מנגנון הצדקה לחלוקה הבלתי-שוויונית של העושר, כך גם הפסיכולוגיה עוטה אצטלה מדעית כדי להצדיק את החלוקה הבלתי-שוויונית של האושר. כל עוד נמשיך להאמין לפסיכולוגיה שאנחנו אשמים בסבלנו, לעולם לא נעלה על דעתנו ששינוי בעולם החיצוני, מעין "חלוקה מחדש של האושר", עשוי להפחית את הסבל הזה. יודגש כי מבחינתה של אילוז, "האחריות" שהפסיכולוג כביכול מטיל על כתפי המטופל אינה אחריות מוסרית ממשית, משום שבמקום לפעול בעולם בכדי להקל את סבלו, המטופל נקרא לחפש את הגורמים הפנימיים לסבל הזה.

התגובה המבולבלת, שהסגירה חוסר הבנה של הטקסט של אילוז, לא איחרה לבוא. במאמר שכתבו תחת הכותרת הארסית "אי-הבנה, בורות פשטנית ורדוקציה כקרדום לחפור בו" מעלים שלושת חברי החברה הפסיכואנליטית שלוש האשמות כלפי אילוז: הראשונה היא כי אילוז לא מקפידה להבחין בין הפסיכולוגיה, הקואצ'ינג ויתר מקצועות הטיפול והייעוץ. השנייה היא כי טענותיה לגבי יחסה של הפסיכואנליזה לפוליטיקה פשוט לא נכונות: הפסיכואנליזה היא "בעלת פוטנציאל חתרני ומשחרר", ולראייה, היא סיפקה בסיס לתיאוריות הפוליטיות של אסכולת פרנקפורט ואף נרדפה במשטרים הטוטליטריים. ההאשמה האחרונה מתייחסת לבורותה של אילוז בכל הנוגע לתיאוריה ולפרקטיקה הפסיכואנליטית (אין שאיפה להשתחרר מטאבואים, אושר ורווחה אינם חלק מהז'רגון ועוד). את ההבדל העיקרי בין עמדתם לבין עמדתה של אילוז הם מנסחים כך:

"אילוז מציגה מודל דיכוטומי: או עולם פנימי או פעילות פוליטית, או רגשות או מוסר. אולם המציאות, כפי שאנו נוכחים בכל פעם מחדש בחדר הטיפול, היא מציאות דיאלקטית מורכבת של גם וגם. בפועל, טיפול פסיכולוגי דווקא מאיץ לא אחת פעילות ולקיחת אחריות במציאות החיצונית".

כנגד הקריאה של אילוז להפסיק לנבור בנבכי הנפש ולהתחיל להתבונן החוצה, מציעים הכותבים כי דווקא הפניית המבט פנימה עשויה בסופו של דבר לקדם פעולה ומעורבות פוליטית. ההתכנסות פנימה לא חייבת להוביל לאפאטיות ולהשלמה כנועה עם הסדר החברתי, להפך: היא עשויה להיות צעד ראשון לקראת חיים מעורבים יותר.

תגובתה של אילוז, "הסוציולוגיה נגד הפסיכולוגיה – סיבוב שני", הופיעה בתחילת יולי, וסימנה הידרדרות נוספת במדרון החלקלק של דו-שיח של חירשים. באופן מפתיע בחרה אילוז לנתח את הביקורת כלפיה לא במונחים סוציולוגיים, אלא במונחים פסיכולוגיים (שלא לומר, פסיכולוגיסטיים): היא המשילה את הזעם של האנליטיקאים כלפי מאמרה לתגובתו של מטופל לפרשנות שמעלה תוכן לא-מודע מכאיב. אבל החלק היותר מעניין של התגובה מופיע כאשר היא דוחה את טענתה האנליטיקאים, ולפיה הפניית המבט פנימה במהלך טיפול פסיכולוגי יכולה להוביל לקיום מוסרי ומעורב יותר בחברה.

לדבריה, ההכרה העצמית שהטיפול הפסיכולוגי אמור לייצר לא יכולה להוליד קיום מוסרי משתי סיבות: ראשית, משום שייתכן שהכרה עצמית כלל אינה אפשרית. שנית, גם אילו הייתה אפשרית, היא לא הייתה הופכת את המטופל למוסרי כל עוד אין לו "שפה מוסרית", כלומר, אם אינו מבין את ההקשר החברתי-פוליטי שבתוכו הוא פועל. את האחריות לניסוח השפה המוסרית הזו מטילה אילוז על כתפי המטפלים. לכן, בניגוד לטענת האנליטיקאים, הפניית המבט פנימה לא יכולה לייצר תודעה פוליטית, משום שתודעה כזו מחייבת את השפה המוסרית שעל המטפל לספק למטופל שלו.

כדי לחתום את החלק של ה"שימוע" הכפוי הזה, אצטט דברים של אילוז שמהדהדים את הסיפור שפתחתי בו: "אזרחים שסובלים מטראומה בגלל פגזים מוכרחים להבין שגורלם אינו תלוי במציאת פסיכולוג טוב או בבניית חוסן, אלא במדיניות של הממשלה שלהם; גבר מובטל שרוצה להתאבד מפני שפוטר מעבודתו, חייב להבין שהנטיות האובדניות שלו הן תגובה נורמלית לחוסר אונים ושגורלו אינו תלוי בפסיכולוגים, אלא במדיניות של משרד האוצר. כעס היא תגובה נורמלית לכך שאזרח שתורם כל כך הרבה למדינה, מקבל כל כך מעט בתמורה".

מהפסקה הזו נוצר הרושם כי "השפה המוסרית" שאילוז מבקשת לפתח אמורה לשנות את הפרקטיקה הפסיכולוגית: הפסיכולוגית השומעת על נטיותיו האובדניות של המטופל שלה תספר לו כיצד מדיניות האוצר אחראית לסבלו, המתמחה משדרות יספר למטופל הפוסט-טראומטי שלו כיצד הממשלה פתחה במלחמה הלא-מוצדקת שערערה את בריאותו הנפשית. אבל בהמשך דבריה נראה שאילוז ממליצה פשוט לזנוח את הפרקטיקה הטיפולית האינדיבידואלית מכל וכל: אנחנו לא זקוקים לעוד פסיכולוגים, גם לא ל"פסיכולוגים טובים" מהסוג שאילוז מזכירה בציטוט האחרון, אלא לסוציולוגים שיחשפו ושינסחו את הסבל המשותף שלנו, ויעוררו אותנו לפעול יחד למיגורו.

הסוציולוגים, הפסיכולוגים וסוקרטס

תגובתי האינסטינקטיבית למאמר של אילוז הייתה התגוננות. כמי שמזדהה עם "קרב המאסף" של הפסיכואנליטיקאים (נגד הקוגניטיביסטיים, הנוירו-פסיכולוגים והקואוצ'רים), רציתי לכתוב טקסט שידגיש את ההבדלים שבין הפסיכואנליזה לשאר המקצועות הטיפוליים, ויבחין בין הפסיכולוגיה "הקפיטליסטית" שמחבלת בפעולה הפוליטית לפסיכואנליזה "החתרנית" שרואה את עצמה כמעוז האחרון של ההתנגדות למדעי המוח וטיפולי ה-CBT ה"מנרמלים". אלא שהפסיכואנליטיקאי הצרפתי אריק לוראן הקדים אותי, בראיון שנתן ל"הארץ" ("האם הביצועים שלך היו טובים כמו של המקבוק שלך?").

לכן, החלטתי שבמקום לנסות לטהר את שמו של פרויד, אנתח את עמדות הקצה של אילוז והאנליטיקאים. הגם שהוויכוח שלהם דן בשאלת הזיקה הראויה שבין טיפול פסיכולוגי ונקיטת עמדה פוליטית, אתייחס לעמדותיהם כעמדות טיפוסיות ביחס לשאלה הרחבה לגבי הזיקה הראויה שבין המדע (במובן רחב מאוד שכולל את הפסיכולוגיה והפילוסופיה למשל) לבין הפוליטי. מתוך הבעייתיות שאני מוצא בכל אחת מעמדות הקצה האלה אני מקווה לחלץ, גם אם בצורה כללית וראשונית, דרך שלישית.

נתחיל מהעמדה "הסוציולוגית". לפי עמדה זו, המטפל הטוב הוא זה שמעניק למטופל שפה מוסרית המאפשרת למקם את סבלו בהקשר הנכון, ולהבינו כבעיה חברתית שרבים סובלים ממנה. בתרגום של עמדה זו לשאלת הזיקה הראויה שבין מדע לפוליטיקה, ניתן לומר כי מצדדיה סבורים שהמדע יכול לספק לנו תשובה לשאלה "מה עלינו לעשות?", ולא רק לשאלה "מה יהיו התוצאות של מעשינו?". כל מי שכף רגלו דרכה בגילמן נתקל במצדדי עמדה זו. הבעיה העיקרית איתה (מעבר למוסרנות שכרוכה בה), היא שאם המדע אכן מספק תשובה לשאלה "מה עלינו לעשות?", הרי שהמשטר הראוי הוא טכנוקרטיה טוטליטרית שנשלטת על ידי מדענים (המדינה האפלטונית, שבראשה "המלך הפילוסוף", היא אב-טיפוס של משטר כזה). במילים אחרות, העמדה "הסוציולוגית", שלרוב מזהה את עצמה כדמוקרטית, היא בסופו של דבר אנטי-דמוקרטית, ועל כן אינה עקבית.

מנגד, לפי העמדה "הפסיכולוגית" המטפל לא יודע מהי דרך החיים הראויה למטופל שלו. הוא מציע למטופל להתבונן פנימה על מנת להתקדם לקראת חיים מעורבים ופעילים יותר, אבל אסור לו לכוון את המטופל לבחירה בדרך זו או אחרת. המקבילה של העמדה הזו בשאלת הידע והפוליטיקה תהיה העמדה שלפיה המדע לא מסוגל להשיב על השאלה מה עלינו לעשות, אלא רק על השאלה הצנועה יותר (וגם עליה אולי לא תמיד ניתן להשיב), מה יהיו התוצאות של מעשינו. גם לעמדה זו יש חסידים לא מעטים באקדמיה, אותם פרופסורים שנדמה שימשיכו לדבר על ההוליזם הסמנטי של קויין או על האגנוסטיציזם בימי-הביניים המאוחרים גם כאשר טילים ירחפו מעל ראשיהם וההמון יעלה על הכנסת. הבעיה בעמדה זו היא שבשם הפלורליזם ביחס לשאלה "מהם החיים הטובים?" היא עוצמת את עיניה לנוכח האחריות שלה להתפוררות הקשרים החברתיים ולניהיליזם שהיא מייצרת (ואין כמו "הסופרנוס" להמחשת חוסר העקביות של העמדה הזו).

אז מהי "הדרך השלישית" בין שתי עמדות הקצה האלה? התחלה של תשובה לשאלה הזו אפשר לחלץ מתוך הצבעה על המשותף לשתי העמדות. שתיהן מניחות שהפוליטיות של הטיפול הפסיכולוגי או המדע מתמצה בהתייחסותם לפוליטי: אם המטפל מסביר למטופל שמשרד האוצר אחראי לסבלו – הרי הוא פוליטי, אם הוא מהנהן ושואל אותו על אמא – הרי הוא א-פוליטי. אם המרצה מדבר על הכיבוש הוא פוליטי, אם הוא מדבר על המתמטיקאי והפילוסוף פרגה הוא א-פוליטי. אלא שבפועל אין אפשרות, לא בקליניקה ולא באולמות האוניברסיטה, להיות א-פוליטי: הבחירה לדבר על קאנט היא בחירה פוליטית ממש כמו הבחירה לדבר על ה"מרמרה". אפשר אמנם לבצע פעולה פוליטית מבלי להיות מודע לכך (לאכול בשר, ללכת לטקס יום הזיכרון) אבל זה לא גורע מהפוליטיות של הפעולה. העיוורון לפוליטיות של עמדתם, היא ללא ספק מאפיין רווח של המחזיקים בעמדה "הפסיכולוגית" שהצגתי.

ומה בדבר המתח בין הפלורליזם הא-מוסרי של העמדה "הפסיכולוגית", לטוטליטריות המחויבת של העמדה "הסוציולוגית"? כאן נראה לי שסוקרטס של "מנון" מציע פתרון הולם, כשהוא דן בשאלה "מהי המידה הטובה?", והאם ניתן להגיע לידע בתחום המוסרי. לפי הפתרון הסוקרטי, ידע מוסרי אינו אפשרי, משום שבמוסר אמנם יש לנו סברות, וחלקן אפילו אמיתיות, אבל לא ניתן לספק הצדקה לסברות המוסריות שלנו. הדרך השלישית בשאלת הזיקה שבין מדע לפוליטיקה צריכה לדעתי ללכת בדרך סוקרטית זו שמתחייבת לקיומה של אמת ביחס לשאלה "מה עלינו לעשות?", אבל גם מכירה בחוסר היכולת שלנו לשכנע ולהשתכנע באופן מספק בכל הנוגע לשאלה זו. במילים אחרות, קוצר ידו של המדע לא חייב להוביל לרלטיביזם של העמדה הפסיכולוגית, אם אנחנו מניחים שיש אמיתיות מוסריות. מנגד, אם נכיר בכך שאין לו את הכלים כדי להכיר את האמת המוסרית, נדחה גם את הטוטליטריזם שמשתמע מהעמדה הסוציולוגית.

אפשר לכנות את "הדרך השלישית" הזו "פוליטיקה שקטה", ולהבין אותה כמעין "שימה-לעל" של שתי עמדות הקצה שהוצגו כאן: בדומה לעמדה "הפסיכולוגית", הפוליטיקה השקטה מכירה בכך שאין לנו את האמצעים להגיע לאמת המוסרית. בדומה לעמדה "הסוציולוגית", היא מתעקשת על קיומה של אמת מוסרית אובייקטיבית, ובכך שעמדה א-פוליטית אינה מן האפשר מבחינתו של המדען או של האינטלקטואל. השאלה האם יש לשתוק או לדבר על הפוליטי אינה העיקר מבחינתה של הפוליטיקה השקטה, משום שכל התייצבות בעמדה של ידע לעולם פוליטית. הפוליטיקאית השקטה אינה נמדדת בתוכן דבריה (האם היא מדברת על קאנט או על המרמרה?) אלא במחויבת לעמדה העקרונית, ולפיה לא ניתן להגיע לאמת האובייקטיבית ביחס לשאלה "מה עלינו לעשות?". האם זה אומר שמותר לנו לשתוק על הפוליטי? ובכן, גם לשתוק צריך לדעת איך.

///