לנתץ ולשפץ

/// מאת: רביד רובנר. סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מלמדת עיצוב תעשייתי בHiT, מנהלת את תיאטרון חזיתי ועורכת בעיתון זה.
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013

איור: אסף אגרנט

כמה ספרים וכמה מאמרים נכתבו על הקפיטליזם ועל ההתנגדויות לו? רק הספרנית יודעת. אבל על ההתנגדות החדשה שקמה בחצי השנה האחרונה, עדיין לא נכתב דבר. רובכם, קרוב לוודאי, לא שמעתם עליה, כנראה בגלל שהיא לא מצהירה על עצמה כהתנגדות. לפני שאספר לכם עליה ואראה מה היא מחדשת, נחזור לשנת 1811.

1811
הייתה זו שנת מפנה בהיסטוריה של ההתנגדות לעוולות הכלכלה. הראשונים שאיבדו את עבודתם היו אומני טקסטיל שהוחלפו במכונות אריגה ובנולים תעשייתיים. קבוצה של יצרני גרביים ותחרה מנוטינגהם שבאנגליה התארגנה והחלה לפרוץ למפעלים ולהרוס את הנולים האוטומטיים. אנשי הקבוצה קראו לעצמם "לודיטים" (Luddites), על-שם הפועל נד לוד שבהתקף טירוף ניתץ שתי מסגרות לייצור גרביים שלושים שנים קודם לכן. תוך חודשים אחדים, התפשטה המחאה לכל אנגליה וסחפה אחריה פועלי טקסטיל רבים. הלודיטים נפגשו בלילות בפאתי הערים, התאמנו על תרגילים ותמרונים ותקפו בלילה: הרסו והציתו מפעלי צמר וכותנה ושברו את המכונות התעשייתיות. בחלק מהפעולות השתתפו למעלה ממאה אנשים.

ממשלת בריטניה הגיבה בתקיפות. היא חוקקה עונש מוות על חבלה במכונות. הצבא גוייס, והחיילים הבריטים נלחמו בלודיטים בקרבות אלימים וקשים. בחישוב כולל, בתקופת המחאה יותר חיילים לחמו בלודיטים מאשר בנפוליאון בספרד. תוצאות המאבק היו קשות: עשרות נפצעו ונכלאו. כשנתיים לאחר תחילת המחאה, 10 אנשים הוצאו להורג ו-25 הוגלו לאוסטרליה.

ספרי ההיסטוריה מספרים שהלודיטים היו בריונים אלימים שהתנגדו לחידושי הטכנולוגיה. בין הבודדים שטוענים אחרת הוא אדוארד פ. תומפסון, היסטוריון התקופה. לטענתו, הצגתם ככאלה מוטעית ומפספסת את העיקר. בספרו The Making of the English Working Class (1963)3 הוא מבסס את הרעיון שהלודיטים לא התנגדו לטכנולוגיה עצמה, אלא מחו כנגד המדיניות הכלכלית החדשה, "השוק החופשי". הלודיטים זעמו על האבטלה הגואה, על שנשים וילדים הוכרחו לצאת מהבית אל עבודה אכזרית בשכר רעב, על שמשפחות נאלצו לעבור אל ערי-תעשייה שהורידו את רמת החיים והעלו את התחלואה ואת התמותה. אם תומפסון צודק, מחאתם הייתה ההתנגדות המאורגנת הראשונה לקפיטליזם, הפעם הראשונה שבה מעמד פועלים הביע קול פוליטי. אבל מעניין מזה: זו הייתה פעם ראשונה שממשל השתמש בכוח הזרוע בכדי להגן על שיטה כלכלית. הממשלה הבריטית לקחה צד: היא הגנה על האינטרסים הכלכליים של בעלי המפעלים, ואילו לבעלי המלאכה שפוטרו היא לא דאגה כלל. נשמע מוכר, לא?

2012
במהלך 201 השנים שעברו, סיפור הלודיטים די התפוגג, לפחות כמקור השראה למחאה, אם לא נביא בחשבון את ניפוץ שמשות החנויות בלונדון ובערים אירופאיות אחרות, ואת ניפוצון שמשת בנק לאומי בסניף אבן גבירול, בקיץ 2011. כיום הכינוי Luddit נאמר לרוב לגנאי, על אדם המתנגד לקבל את חידושי הטכנולוגיה, ומציין סוג של התנגדות מגוחכת, בלתי משפיעה ובעלת תאריך תפוגה קרוב. פרט לכמה ממשיכי דרך אמריקאים עכשוויים, המתנגדים לחידושי הטכנולוגיה שמובילה ארצם ומכנים עצמם ניאו-לודיטים, אפשר לומר שמזמן הרמנו ידיים: התעשייה משתכללת בקצב מהיר והיא רק ממשיכה להוליד עוד ועוד חפצים באיכות נמוכה לעולם רווי, כפופקורן תעשייתי במיקרוגל סיני עצום-ממדים.

אינפלציית המוצרים הזו היא אסטרטגיה מובהקת של הקפיטליזם המאוחר, בן שבעים השנים האחרונות בערך. סוג זה של קפיטליזם צמח אחרי מלחמת העולם השנייה, והוא מאופיין בתאגידים בינלאומיים, באופי גלובלי ובתרבות של צריכה מוגברת. מבקריו מהצד השמאלי מגנים אותו, תוך הצבעה על נתוני העוני וחוסר השוויון והצעת חלופות סוציאליסטיות. הביקורת אומנם אקוטית: היא מצביעה על הקשרים ההרסניים בין הון לשלטון, מסירה אבק ממושג הצדק ומזכירה לנו שיכול להיות אחרת. אבל לדאבון הלב, פרט לתיקונים קוסמטיים בחקיקה פה ושם, לרוב אינה מצליחה להשיג תוצאות משמעותיות. נדמה שהכוח הכלכלי הקיים דומיננטי מדי והוא כאן כדי להישאר. כדי לדבר על ההתנגדות החדשה, שהיא מסוג אחר לגמרי, נצטרך להסב את המבט לרובד "נמוך" יותר שממנו הכלכלה שואבת את העוצמה היומיומית שלה. כוונתי לרובד המוצרים.

הידעתם? חברות מובילות בשוק כיום מוכרות לנו מוצרים שיש בהם "התיישנות-מובנית" (built-in obsolescence). זה מונח מקצועי מקובל בתעשייה, המתאר אסטרטגיה של יצרן המבקש לייצר מוצר שעוצב מראש כך שיפסיק לתפקד אחרי פרק זמן קצוב, במטרה לגרום ללקוח לרכוש חדש תחתיו. כלומר, שיטת מפתח לעידוד הצריכה.

לעיצוב המוצר שתי שיטות ליצור התיישנות מובנית שאובחנו על-ידי מבקר התרבות וָנס פקרד Packard)1) בספרו The Waste Makers (1960)0. את הראשונה הוא מכנה "התיישנות הפונקציה" (obsolescence of function). אחת הדרכים היא שימוש בחומרים באיכות ירודה במוצרים. בכיריים חשמליות למשל, ישתמשו בפלדת אל-חלד באיכות נמוכה שתפתח חלודה בהדרגה עד שיהיה צורך לזרוק את כל המכשיר, גם אם גוף החימום עדיין עובד. דרך אחרת היא למנוע מהלקוחה או מבעלת מקצוע מיומנת להגיע אל הרכיבים האלקטרוניים במערכת הפנימית ולתקנם. למשל, על-ידי חיבור קליפותיו הפלסטיות של מוצר בדבקים במקום בברגים. לעיתים הרכיבים האלקטרוניים המותקנים במכשיר יהיו מאיכות נמוכה, או שהחיווט יעשה בצורה רופפת, כך שהמכשיר יפסיק לעבוד אחרי כמה טלטלות. ציון תאריך תפוגה, לרוב חסר הצדקה ממשית, היא סיבה נוספת לזרוק את המכשיר. הורים לילדים מכירים את זה היטב. את תאריך התפוגה הם ימצאו כמעט על כל מה שיקנו, ממוצצים, דרך מזרני פעילות ועד כסאות בטיחות לרכב. ציון תאריך התפוגה יבטיח שההורים לא ישמרו את המוצר לילד הבא, ולא יעבירו אותו הלאה לילד אחר. דרך אחרונה היא השוואת מחיר התיקון למחיר קניית מוצר חדש, כך שהתיקון, גם אם אפשרי, לא משתלם. התיישנות הפונקציה מבטיחה ליצרן שמחוסר ברירה, על הלקוח יהיה לזרוק את המוצר כולו.

איקאה – הרשת הפופולרית בעולם לריהוט הבית, המתגאה במוצרים בעיצוב משובח ובמחיר נמוך – אלופה בהתיישנות הפונקציה. המוצרים שלהם נראים עמידים בחנות, אבל חלק לא מבוטל מהם לא מחזיק מעמד יותר משנה-שנתיים. למרבה הצער, אין זה החטא העיצובי היחיד של החברה שחלק לא מבוטל ממוצריה מועתקים ממעצבים, בעיקר אירופאים, אחד לאחד.

גם חברת אפל, שהעיצוב המצוין שלה הופך למיתולוגיה בהווה מתמשך, חוטאת בהתיישנות מובנית. אחרת איך אפשר להסביר שחברת המחשבים הטובה בעולם לא מצליחה לעצב מטען שאורך חייו הוא כשל המחשב שאותו הוא מטעין?

שיטה שנייה ליצור "התיישנות מובנית" שייכת לתחום הפסיכולוגי, ומכונה על ידי פקרד "התיישנות של רצייה" (obsolescence of desirability). זו אסטרטגיה המבקשת ליצור אצל המשתמש תחושה שהמוצר שרכש רק לאחרונה מיושן למראה. התיישנות זו תביא את הלקוח להפסיק להשתמש במוצר ואף להשליך אותו, גם אם הוא תקין לחלוטין. כדי להביא להתיישנות מתוחכמת זו, חטיבות העיצוב, בשיתוף פעולה תזמורתי עם חטיבות השיווק, מתבקשות לברוא סגנונות חדשים בקצב מהיר. גם כאן אפל מככבת. היא מוציאה לשוק כל שנה מוצר חדש, גם אם אין סיבה ממשית – חידוש טכנולוגי או חומרי – ועם "הייפ" תקשורתי חזק, מבטיחה שהלקוחות שלה יחפצו "להשתדרג". ממקומות אלו מגיע למשל המושג "עונה" המוכר לנו מתחום הביגוד, אל חנויות לכלי בית. אין דבר עונתי בצלחת, עד שזה מגיע לעידוד הצריכה.

ובכן, המתבטאים כנגד "תרבות הצריכה" צריכים להפריד: לעיתים היצרנים מביאים את הלקוחות למצב של אין ברירה – המוצר לא עובד. לפעמים, הם מפעילים עליהם מניפולציות פסיכולוגיות מתוחכמות. אולי יבוא יום והבימאי הלוחם מייקל מור יוכיח כי חלקים לא מבוטלים במסע ההסברה נגד "תרבות הצריכה" הם קונספירציה של השלטון האמריקאי שנועדה להסתיר את הבעיה האמיתית: מדיניות היצרנים שלקחה את הקפיטליזם לשלב הגרוטסקה. כמובן, קצרה כל יריעה מתיאור ההשפעות הרסניות שיש להתיישנות המובנית על הסביבה: ייצור מוצרים בלתי נחוצים משמעו כריית מחצבים חד-סטרית, צריכה מוגברת של דלק מאובנים, זיהום אוויר מוגבר כתוצאה מפעולות הייצור והשינוע והרחבת המדמנות המזהמות את מי התהום.

אם זה כל כך ברור, מדוע אין הממשל בולם את האסטרטגיה הזו? תשובה: משום שזה משתלם לו. המדד הבינלאומי לאומדן השוואתי של רמת פיתוח המדינות, התמ"ג (GDP, Gross Domestic Product. תוצר מקומי גולמי), הוא "מונח המבטא את סך כל הסחורות והשירותים הסופיים המופקים בשנה נתונה בגבולות המשק הלאומי. המונח כולל את ההכנסות של גורמי ייצור זרים כתוצאה מפעילותם בתוך גבולות המדינה. תמ"ג מודד את יכולת המשק לייצר" (ההגדרה של מכון ראות). ובשפה פשוטה: כמה שיותר ייצור וצריכה, ככה המדינה שווה יותר. לכן, ברור שהתיישנות מובנית, כאסטרטגיה של התעשיינים, נתמכת על-ידי המדינות. היא "מניעה את גלגלי המשק" וכך מעלה את ערכה הנמדד של המדינה ביחס למדינות אחרות.

אם על פניו נראה שמדובר ברמה נמוכה או אזוטרית של עיסוק בתוצאות הקפיטליזם, כי מדובר רק על עיצוב, ולא על חקיקה ממשלתית, על הצגת תיאוריה חליפית או על דיון עקרוני-מוסרי, אין זה כך. עיצוב מצליח להגניב את הקפיטליזם בדלת האחורית. גם אם במדינות יצליחו להגדיל את התמ"ג בדרכים אחרות, יהיה קשה לחוקק חוקים שיעצרו את התעשיינים מייצור מוצרים עם התיישנות מובנית. לא הכול בר-בדיקה, והיצרנים מומחים במה שאינו. אסטרטגית ה"התיישנות המובנית" מצליחה להחביא את האג'נדה האמיתית של מנהלי המשק – "ייצרו עוד! קנו עוד!" – בתוך הכיסוי הפלסטי של הבלנדר הידני שלך.

המהפכה החדשה
בשנה החולפת, הקימו שני מעצבים, דניאל צ'רני, ישראלי לשעבר, וג'יימס קריגן את FIXPERTS: ארגון לא רווחי, המבקש ממעצבים להיות "מומחי תיקון" – לתקן או לשפר מוצרים, עבור אנשים שלא יכולים לעשות זאת בעצמם. הארגון הוא אחד בשורה של יוזמות דומות שקמו בשנים האחרונות:

IFIXIT האתר מציע הוראות הדרכה לתיקון מכשירים אלקטרוניים, ממצלמה ועד רכב. אם לא מצאתם פתרון למכשיר שהתקלקל, אתם יכולים להעלות את הבעיה לאתר, ויעזרו לכם לפתור אותה. אתם גם יכולים לעזור לאחרים.

REPAIR CAFE ארגון אמריקאי שמקיים סשנים של תיקון למוצרים מכל הסוגים, ומציע עזרה בהקמת שלוחות תיקון.

NYC FIXERS COLLECTIVE ארגון שמטרתו המוצהרת ללחום בהתיישנות המובנית. חבריו נפגשים אחת לחודש וקוראים לאנשים להביא מכשירים לתיקון.
הנה כמה נקודות מעניינות ממניפסט הפיקספרטס שפורסם לאחרונה, בתרגום שלי לעברית:

(3) העניקו למוצרים שלכם חיים ארוכים יותר. אם נכפיל את אורך החיים שלהם, נקטין בחצי את מה שנזרק למזבלה.

(4) תיקון משמעו חופש ועצמאות. כמתקנים, איננו צריכים לדאוג לבלאי. דבר אינו נשאר חדש, אז תשכחו משלמות.

(5) התנגדו לטרנדים ולשדרוגים מיותרים. הם מעודדים את "תרבות החד-פעמיות" (throwaway culture).

(6) אל תתנו לחברות להתייחס אליכם כצרכנים פסיביים. בכל פעם שאנחנו מוציאים כסף כדי לרכוש, אנחנו נותנים את קולנו לסוג המוצרים שהיינו רוצים שיצליחו. קנו מוצרים שאפשר לתקן.

ההצעה של פיקספרטס והארגונים הדומים לו היא לדחות את הקבלה האוטומטית של פרדיגמת ההתיישנות המובנית, עם כל הבעיות שהיא יוצרת. הקריאה שלהם מעניינת במיוחד, כי היא פונה באופן מפורש למעצבים. כמו שראינו, לפי ההיגיון של הקפיטליזם המאוחר, המעצבים הם אלמנט הכרחי בהנעת הצריכה. בלעדיהם היכולת לגרום למוצרים להתקלקל בזמן רצוי מוגבלת שכן ההתיישנות המובנית, גם בפן הפיזי וגם בפן הפסיכולוגי שלה, מבוססת על עבודתם. ההצעה של פיקספרטס, לכן, מהפכנית. הם מבקשים ממי שהוכשר לתוך הפרדיגמה הזו להתנגד לה באופן מטריאלי: במקום לעצב מוצרים שיהרסו במהרה, לקחת תפקיד של רופא מוצרים המאריך את חייהם. תפקיד זה משמעו התנגדות להגיון היצרני השולט.

בעצם, פיקספרטס הוא מעין לודיזם מהופך. הלודיטים היו בעלי מקצוע שמחו נגד הקפיטליזם המוקדם בהריסת מכונות; הפיקספרטאים הם בעלי מקצוע שמוחים כנגד הקפיטליזם המאוחר בתיקון מכונות. האמונים על שתי תנועות שורשיות (grassroots movement) אלו, מסרבים לשתף פעולה עם הסדר הכלכלי הקיים. אומנם, לפיקספרטים כללודיטים אין יומרות להחליף את המודל הכלכלי באחר, כנראה. אבל בפעולות שלהם הם עשויים לערער את היסודות המוצקים שהכלכלה נחה עליהם, במודוס של עשייה חתרנית.
יותר מאשר קווי הדמיון, חשובים ההבדלים בין שתי התנועות: פועלי הטקסטיל בראשית המהפכה התעשייתית הפכו למיותרים משעה שנכנסו מכונות שהחליפו אותם. המעצבים העכשוויים, לעומת זאת, מבינים שאי-אפשר להחליף אותם במכונות – את האינטליגנציה האנושית שמסוגלת לתרגם רצייה וחשק אנושיים לתוצר תלת-ממדי, המדע עדיין לא המציא. מהפכה צרכנית לא תצליח להתגבר לבדה על השיטה, גם בגלל שהרבה מהמוצרים של החברות הגדולות מיוצרים עם התיישנות מובנית, ואינם מותירים ללקוח אלטרנטיבה לרכישה טובה יותר, וגם בגלל שכמעט בלתי-אפשרי להבחין בין מוצרים בעלי התיישנות מובנית לאחרים. המעצבים מבינים שהם היחידים שיכולים לשבור את הפרדיגמה של ההתיישנות המובנית, ולעקור מהשורש את הצריכה המוגברת.

הבדל אחר הוא במוטיבציה של התנועות. ההתנגדות של הלודיטים לקפיטליזם נבעה מתוך הרס חיי החברה והמשפחה. סוגיות אלו לא מעניינות את הפיקספרטים שגדלו לתוך עולם שכולו דבש של נוחות בורגנית. מה שמטריד אותם הוא הרס כדור הארץ, ניצול מוגבר של משאבים מתכלים והזיהום הגואה שעלול לגרום להכחדת המין האנושי.

הלודיטים כאמור נכשלו באופן נחרץ. לפיקספרטים נכון אולי עתיד מזהיר יותר: כמו שאת ההתיישנות המובנית קשה לאתר ולעצור, כך גם אי-אפשר לאסור על תיקון. בתיקון אין שום דבר אלים, ולא צריך יותר מרצון פרטי של אדם שיודע לעצב, כדי לקחת חלק ברעיון ובביצוע שלו. אולי בגלל זה הם לא מצהירים על עצמם כעל מהפכנים. במהלך 201 השנים האחרונות הקפיטליזם הפך בהדרגה להיות מתוחכם הרבה יותר, שקט הרבה יותר ומוסתר היטב במנגנונים של הייצור והצריכה. גם המהפכה חייבת להיות כזו.

///