/// מאת: אבירם שריאל. לומד לתואר שלישי בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013
איור: ירון אתר
הגדרת הפליט באמנת הפליטים של האו"ם:
"…הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור."(2)
1. זו ההגדרה באמנת הפליטים של האו"ם. הקריטריון מתמקד באדם הנמצא מחוץ לארצו וחש פחד "מבוסס היטב" לשוב אליה. משום שהפחד נוגע לדבר מה שעלול להתרחש בעתיד, לקריטריון יש רכיב מוכוון עתיד: פרט לפליטים שנמצאים מחוץ למדינת המוצא "בגלל המאורעות האמורים", יש גם אנשים שברחו לפני המאורעות, או נמצאים מחוץ לארצם מסיבות שלא קשורות למאורעות, וחוששים לחזור.
2. לפליט יש זכות למקלט מדיני. משמעותו הכללית של המקלט היא אזרחות, שכן אזרחות היא "הזכות לזכויות": אם אלו לא ניתנו במדינת המוצא, הן צריכות להנתן במדינת היעד. לאחר מלחמת העולם השנייה פותחו כלים לתמיכה בזכות לזכויות, וביניהן אמנת הפליטים של האו"ם (3). זו נוסחה לראשונה בשנת 1951 בהשתתפותה של ישראל, והתמקדה בפליטי מלחמות העולם באירופה. בסוף שנות השישים עודכנה האמנה לנוסח אוניברסלי ומתמיד יותר, ללא מגבלת הזמן והמקום שהוצבה בנוסח הקודם. נוסח זה של האמנה אומץ בישראל באופן מנהגי, כלומר ללא אישרור פורמלי, והוא מיושם על ידי מערך סבוך של אישורי שהייה ועבודה שלא יידונו כאן בשל מורכבותם ובשם הפשטות. לצרכי המאמר נניח, במקום הדיון המפורט, שאמנת הפליטים של האו"ם תקפה בישראל, וששהות מאושרת בישראל שקולה לאזרחות בה. מכיוון שכ-85% ממבקשי המקלט בישראל מגיעים מאפריקה, המאמר יתמקד בהם.
צפון-סודן וישראל
3. צפון-סודן היא מדינה אנטי-ציונית. בחרטום, בירת סודן של לפני החלוקה, התקיימה ב-1967 ועידת חרטום בה ניסחו מנהיגי הליגה הערבית את שלושת הלאווים של חרטום: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל. לאזרחי סודן אסור לבקר בישראל, והסנקציה היא עונש מוות. החוק נאכף לפחות פעם אחת: ב-1996 גירשה ישראל שני מבקשי מקלט בחזרה לסודן – בנוהל מקובל למדינות שאין איתן קשרים דיפלומטיים, כלומר דרך מדינה שלישית (ירדן) – והם הוצאו להורג(4). במצב עניינים זה, לכל סודני החוצה את הגבול הישראלי יש "פחד מבוסס היטב להיות נרדף". לפיכך, כל סודני החוצה את הגבול לישראל "אינו יכול לחזור" עקב הפחד האמור, ועל ישראל להעניק לו מקלט מדיני.
4. מתוקף ההגדרה באמנת הפליטים, אין קשר בין מעמד הפליט בישראל ובין חייו של האזרח הסודני לפני שחצה את הגבול הישראלי. הוא יכול להיות, למשל, ראש השב"כ הסודני, כלומר אדם שלא נרדף אלא דווקא רדף. אולי האחראי הישיר לרצח העם בדארפור. ועדיין, הגדרת הפליט תהיה רלוונטית עבורו: לפני שחצה את הגבול הוא לא היה נרדף, ואילו מיד לאחר שחצה את הגבול, הפך פליט לגיטימי, גם אם הרדיפות היחידות שחווה היו אלו שבמסגרתן הוא שרדף אחרים. עקרונית, המבנה הזה זמין לכל המדינות המעוניינות להעניק לאזרחים שלהן זכות לאזרחות בישראל – מעין חוק שבות – דרך איסור על כניסה אליה.
5. ניתן להכליל את המבנה אל מעבר לאופק האנטי-ציוני: מדובר במצב בין מדינתי כללי. על הנייר, הוא תקף לכל מצב שבו מדינה אחת אוסרת בענישה ביקור במדינה אחרת המחויבת לאמנת הפליטים. למשל, מכיוון שישראל אוסרת על ביקור בסוריה ובאיראן, ומשום ששתיהן חתומות על האמנה, ישראלים יכולים להגיע אליהן ולבקש מקלט מדיני מכח העונש שצפוי להם אם יחזרו לארץ. אפשר להמשיך: אזרח במדינה אחת מגיע למדינה שנייה שהביקור בה אסור לפי חוקי המדינה הראשונה, וממשיך למדינה שלישית, המכירה באמנת הפליטים. ייתכן שהאזרח יוכל לבקש במדינה השלישית מקלט, מכיוון שהוא אזרח של המדינה הראשונה שביקר במדינה השנייה. לכן, ישראלי המעוניין באזרחות נורבגית יכול להגיע לאיראן או לסוריה, להמשיך משם לנורבגיה, ולבקש מקלט (נא לא לראות בספקולציה זו ייעוץ משפטי או המלצה).
6. יש תקדים למבנה המוזר: במהלך המלחמה הקרה, השתמש המערב במקלט המדיני כדי לעודד עריקה מהגוש הסובייטי, ולאו דווקא כדי לקלוט פליטים. הניסוח מוכוון-העתיד באמנת הפליטים אפשר להעניק לאותם עריקים מקלט כנרדפים הזכאים להגנה, אף על פי שלעתים קרובות מדובר היה בשכבות העלית הסובייטיות, כלומר ברודפים. למשל, בספר "כל אנשי סמיילי" מאת ג'ון לה-קארה, עורקת למערב דמות קג"ב מיתולוגית בשם קארלה. במונחים מקובלים, קארלה הוא פושע מלחמה. המודיעין הבריטי מעוניין במידע שיש בידיו; קארלה נסחט לערוק, ומוענק לו מקלט מדיני. מה שמאפשר להעניק לקארלה מקלט היא ההערכה הסבירה שאם יחזור למולדתו, ייענש על העריקה. כלומר, הניסוח מוכוון העתיד שימש כמערכת נשק מערבית. הוא איפשר להתעלם מהעבר, להגן על ההווה ולעצב עתיד; להעשיר את המערב בתרומתם של העריקים, ולמנוע אותה מהגוש הסובייטי.
7. במצב המשפטי המתואר, מעמד הפליט מושג על ידי ביצוע של פעולות סמליות (מעבר גבול), ובכך דומה לטקסים חברתיים שבהם ביטויים מילוליים הופכים לעובדה מציאותית. כלומר, הפרת החוק הסודני מפעילה את מערכת החוק הישראלית במעשה סמלי יחיד בעל שתי תוצאות: כניסה תחת חסות החוק במדינת היעד, והפיכה לעבריין במדינת המוצא. מכאן נגזרת ההפיכה לפליט במדינת היעד. הפילוסוף ג'ון אוסטין מכנה פעולות מסוג זה "מבע ביצועי"(5). פילוסופית אחרת, ג'ודית באטלר, טענה שמבעים ביצועיים יכולים לשמש לעיצוב מחדש של מושגים(6).
8. אוסטין ובאטלר כתבו במסגרת הגישה הפילוסופית המכונה "פרגמטיזם". לפי גישה זו, מושג מוגדר ומובן לפי השימוש בו. השיקול הפרגמטי מופעל גם בדרכים אחרות. באופן מוכלל ומעט רדיקלי, השיקול הפרגמטי מציע לבחון היגדים במרחב מושגי מנוגד ככל האפשר לזה שבו הם נוסחו. למשל, מבעים על סמך ביצועם, תיאוריות על ידי ניסויים, אינדיבידואליות על ידי מצבים חברתיים כלליים והכללות על סמך פרטים. אפשרויות אלו יופעלו בהמשך המאמר. במובני השיקול הפרגמטי, אם מבקשי מקלט מסוג זה מקבלים מקלט כפליטים, הרי שהם פליטים. מאידך, וכתוצאה של אותה מחויבות פרגמטית, הצורה שבה מושגת פליטות עשויה לשנות את משמעותה.
9. השימוש בשיקול הפרגמטי מבהיר ומצדיק, לדעתי, את החרדה בשמאל מפני אבחנות הנעשות בימין – למשל על ידי ח"כ מירי רגב – בין "פליטים" לבין "מהגרי עבודה". לדברי רגב, היא מחויבת לקבל "פליטים", ואולם מסתייגת מקליטת "מהגרי עבודה". בכך היא נדרשת לספק הגדרה חלופית לזו שהתקבלה באו"ם אחרי עבודה מאומצת והיסטוריה קשה. ללא חלופה ראויה, גם ה"פליטים" לא ייקלטו והזכות לזכויות תשלל מהם. הקושי במציאת חלופה מצביע על תקפות ההגדרה הקיימת ועל הדרכים שבהן היא מהווה חלק מהעולם. פרגמטיסטים יטענו שלא ניתן לעשות דבר עם הגדרה לא-קיימת, ולפיכך הרעיון שהגדרה לא-קיימת עדיפה על הגדרה קיימת אינו אלא הטעיה מוזרה. לכן צפון-סודנים המגיעים לישראל הם פליטים, ויש להם ככלל יש זכות לפליטות בישראל.
10. בדומה לצפון-סודנים, גם לאריתראים עומדת זכות למקלט בישראל. לזכות האריתראית יש בסיס עובדתי הדומה למצב המלחמה הקרה: מאז 1993 אריתריאה נשלטת על ידי "חזית העם לדמוקרטיה וצדק", מפלגה שלא מתירה להקים עוד מפלגות, ונמנעת מבחירות. למרות הסתייגויות אחדות – החזית מונהגת על ידי צאצא לשושלת מלכים עתיקה, ולכן המשטר האריתראי דומה מעט למלוכה קלאסית, כלומר למשטר לגיטימי – הרי שלאחר שהתקבלה באו"ם החלטה להמנע מגירוש לאריתריאה של מי שמתנגד לכך, מתקיימת לאריתראים זכות לפליטות, בין אם מכוח בחינה ישירה של מצב העניינים באריתריאה, ובין אם מכוח החלטת האו"ם והמחויבות לקהילה הבינלאומית. פרגמטית, הזכות האריתראית עדיפה בישראל על הצפון-סודנית: אם ירצו בכך, אריתראים יכולים לחזור.
11. לרשות מבקשי מקלט אחרים עומדת (לפחות) זכות העמידה: הם זכאים לטעון בפני בית המשפט. התהליך המשפטי עשוי להימשך כמה שנים, ובמהלכן מסופקים אישורים זמניים לשהות ועבודה. פרגמטית, מדובר בזכות אוניברסלית למקלט קצוב בזמן: כל אדם זכאי לטעון בפני בית המשפט בישראל.
משפחות מורחבות והגירה אל העוני
12. שהות של מבקש מקלט בישראל היא לפיכך תמיד מימוש של זכות. אולם מדוע מגיעים לישראל? אפשר לשער שחייהם של מבקשי מקלט צפון-סודנים בישראל טובים יותר מחייהם שם. אבל למרות שהתמ"ג לנפש במדינתם הוא מעט פחות מעשירית מהתמ"ג הישראלי, הם חיים בישראל בתנאים גרועים בהרבה מאלו של העשירון התחתון בחברה הישראלית. לפיכך, הצפון-סודנים לא מגיעים לישראל כדי לשפר את רמת החיים שלהם. גם את הטענה הזו אפשר כנראה להכליל לכל האפריקאים שבאים לישראל: כולם מגיעים לחיות ברמת חיים נמוכה.
13. מיהם מבקשי המקלט מאפריקה? לפי גליה צבר(7), שחקרה את הגל הקודם בישראל של מהגרי עבודה מאפריקה, מבקשי המקלט הם באופן כללי הלא-מוחלשים: הטובים, המשכילים, הפעילים ביותר בחברות שבמדינות המוצא. אחוז האקדמאים גבוה יחסית, וצבר מדווחת על תיסכול מסוג העבודה שעסקו בה בישראל. היא מוסיפה שעבודה זמנית במדינות אחרות נפוצה באפריקה. בדרך כלל חזרו העובדים לארץ מוצאם לאחר שנים ספורות. הגל הקודם בישראל פעל במסורת זו. ככותרת הספר, מנהיגיו הדגישו שאין להם עניין להשתקע בישראל.
14. מהגרי העבודה שנחקרו על ידי צבר לא פעלו בשמם-הם, אלא כנציגי היחידה החברתית הבסיסית באפריקה, כלומר המשפחה המורחבת. המשפחה המורחבת, לפי צבר (ואחרים) כוללת מחויבות לשטח שבו היא חיה, ולעבר המשפחתי, כולל העבר הרחוק. למשל, רוחות האבות והאמהות שנפטרו נחשבות לחלק ממשי מהמשפחה המורחבת. משפחה מורחבת של מהגרי העבודה לישראל נמנית, מטבע הדברים, על שכבות אמידות יחסית, כלומר כאלו שיש בכוחן לממן את המעבר דרך מדבר סיני. בנוסף, המשפחה המורחבת בוחרת בן משפחה שיוכל לתפקד היטב גם מחוץ לתרבות האפריקאית המוכרת. הנציג נדרש להיות נאמן למשפחה שכן עקרונית הוא עשוי לשמור בידו את רוב או כל שכר העבודה במדינת היעד: לראות את עצמו כפרט כלכלי אוטונומי ולא כנציג של המשפחה. לפי צבר, הנאמנות מושגת דרך איום בכשפים: כישוף יופעל נגד אלו שלא ישלחו את הכנסתם הפנויה בחזרה למשפחה המורחבת. לפיכך, אפשר לנחש שהמשפחות המורחבות ישלחו אנשים המאמינים בעל-טבעי: אולי (גם) בשל כך פרחו בישראל בזמנו כנסיות אפריקאיות.
15. המחויבות למשפחה המורחבת מסבירה במידה מסוימת את התשובה הנפוצה בקשר למעבר ההכרחי, היקר והקטלני במדבר סיני. מבקשי מקלט רבים טוענים כי היו עושים זאת שוב, למרות ההתעללות והניצול קשה. טענה זו נתפסת כאמירה שהמצב במדינת המוצא קשה ומסוכן עוד יותר מהמצב בסיני. מחויבות למשפחה המורחבת מסבירה אמירות כאלו כמצב שבו פרט מסתכן למען כלל שהוא מחויב אליו. כפי שחייל יחזור לשדה קרב קטלני ורופא יצא שוב למשמרת בת 28 שעות. אפשר גם לחשוב על מחויבות של הורים לילדים בחברה שלנו.
16. המשמעות היא שמבקשי מקלט כאלו הם מחד גיסא בני שכבות חזקות יחסית, לא אפייניות למדינת המוצא, ומאידך גיסא, כפרטים הם נבחרו על ידי המשפחות בשל כישורים אישיים גבוהים. הכישרונות כמעט שלא ימומשו, אלא ישמשו כתמיכה לעצם השהות. הם ישלחו את רוב משכורתם הביתה וישתמשו במינימום האפשרי על מנת להתקיים בארץ היעד. מכאן נגזר שהפליטים מהסוג הזה יחיו במדינת היעד חיי עוני – עוני מרוד, למעשה. מעסיקיהם ירוויחו מנוכחותם, וכך גם המשפחה המורחבת החיה במדינת המוצא (החברה הכללית במדינת המוצא תפגע, כנראה, מכך שאנשים מוכשרים ואמינים יחסרו במעגלי הכלכלה, החברה והתרבות).
17. מכיוון שרמת חייו של מקבל המקלט מהסוג המתואר תושפע לרעה מקבלת המקלט, לא מדובר בהענקה של "מקלט מפני עוני", אלא בהשתתפות ב"כליאה מרצון בתוך עוני", סיוע בהכפפה של פרט למשפחה מורחבת ולתפישה החברתית המקדשת אותה. בנוסף, מכיוון שמסלולי המילוט מופעלים על בסיס קריטריונים כלכליים שהמשפחות המורחבות החזקות יותר מתחרות במסגרתם ביעילות, נראה שמסלולי הבריחה חסומים במידה רבה לפליטים מהסוג הוותיק יותר, שהוא גם החלש יותר. ואולי, אפילו, מוצפים ברודפים.
התנגדויות, תשובות והסתייגות
18. אפשר לטעון שהתיאור הוא למעשה טיעון המאפיין ימנים המדברים עם שמאלנים ולא קשור למציאות הממשית. כלומר, שהתיאור ממשי בהיותו מאפיין ממשי של אפני דיבור, אבל לא תיאור של מבקשי מקלט ממשיים. טענת הנגד דורשת צידוקים משלה – האם באמת מדובר בימנים המבקשים כנראה לשמור על יתרון דמוגרפי ליהודים בישראל? – ולכל הפחות הצגה של טעויות וסתירות שקיומם יתמוך ברעיון לפיו מדובר במצג לא-כן. אבל גם אם לא מדובר ברטוריקה ימנית המיועדת ללא-ימנים, ייתכן שמדובר בטעות מסיבות אחרות.
19. אפשר לטעון שגם פליטים מהסוג המסורתי נוטים להגיע משכבות חזקות, שהן עקרונית בעלות יכולת טובה יותר לזהות סכנה ולהמלט (או לשהות במקרה מחוץ לארצן). כלומר, שביסוס ההשערה על ייחודיותם של מבקשי המקלט ביחס לרוב אזרחי מדינות המוצא שגוי, והשימוש בחוק הצפון-סודני מבטא תחכום השרדותי של פליטים-פריבילגיים מהסוג המסורתי, הזהה לפיכך לסוג החדש. תיאור כזה יתקשה להסביר את העובדה שמשפחות מורחבות שלמות אינן נמלטות, את משלוח השכר, טענות מטיפוס "לא באנו להישאר" ועוד (בסעיף הבא). אבל למרות אי הסבירות, מדובר במצב אפשרי. אפשר אולי לשלב: ייתכן שאותם מעט פליטים מסורתיים שכן מצליחים להגיע, באמת אמידים יחסית.
20. אם מתייחסים לתיאור הזה כאל אוסף של ייצוגים – ייצוגים של מציאות – הרי שהוא השערה ספקולטיבית כמו הטכניקה להשתקעות בנורבגיה (ובעצם יותר: הספקולציה הנורבגית היא רק חלק מהתמונה הגדולה). כאמור, נראה לי שיש עדויות התומכות בהשערה, החל מקיומן של משפחות מורחבות באפריקה והעדרן בקרב מבקשי המקלט בישראל, עד הצורך לממן את המעבר היקר בסיני ועד למאפיינים שונים של מבקשי המקלט, המעידים על סינון מוקדם (למשל: בין מבקשות המקלט המעטות המגיעות לישראל, בולט חלקן של נשים שנחטפו והועברו לתעשיית המין(8) וכן חלקם הגדול של הצפון-סודנים בקרב מבקשי המקלט מסודן שלפני החלוקה, אם היה מדובר בבריחה מרצח העם בדארפור, שיעורם היה צריך להיות קטן יותר. אלו עדויות עקיפות וכלליות: ההשערה נוסחה תוך התחשבות בהן, ומתאימה להן מלכתחילה. לכן, יש לסייג את ההשערה ולבחון אותה: לאסוף נתונים אחרים, מפורטים יותר ורבים יותר.
סיכום
21. חלקו הראשון של המאמר עסק בהצגת האפשרות של פליטות כבחירה רצונית, הזמינה, בהתאמה, לאזרחים של משטרים האוסרים על ביקור בישראל, לאזרחי מדינות שהאו"ם אוסר לגרש אליהן (בעודו נמנע מהתערבות אחרת), ולזמן קצוב גם לכל באי תבל המעוניינים לטעון בבית המשפט. חלקו השני של המאמר הציע כי במקרים מסויימים, מתן מקלט מדיני אינה מעשה נייטרלי או לכל היותר הסתכנות (תיאורטית למדי) בנזק לחברה במדינת היעד, אלא השתתפות באידיאולוגיה חברתית שמקורה במדינת המוצא, והעשויה להתפס כדכאנית. בנוסף, נראה כי שילוב שני המרכיבים הללו במערכת של שוק חופשי יציף את נתיבי המילוט ויחסום אותם בפני פליטים מסוגים מסורתיים יותר. מבנה תיאורטי משולש זה הוצג כהשערה עובדתית, ולפיה ייתכן כי הוא מתקיים בפועל ממש בישראל של היום. בזכות ההשערה הוצגו מספר נימוקים עקיפים. הם אינם מספיקים כדי לבסס אותה. גם אם יתגלה שההשערה מדוייקת באופן סביר, בפני אלו הרואים מצב עניינים זה מצב כרע יעמוד אתגר של ניסוח חלופה מוצלחת להגדרת הפליטים של האו"ם. מנגד, אם ההשערה נכונה ומערכת ההמשגה של הפליטים לא תשתנה, הרי שמושג הפליט עשוי יעבור שינוי. אפשר להניח שהוא יהפוך למיוצג בעיקר על ידי הפליטים הנוכחיים, ופחות על ידי הפליטים שהתקיימו באירופה של המאה ה-20.
22. מדובר בסוג חדש של פליטים: לא פרטים הנמלטים מדיכוי קולקטיבי אלא נציגים פרטיים של משפחות מורחבות הפועלים למענן מתוך הקרבה אישית ניכרת ומחויבת. אזרחים בשל אזרחותם במדינות אחרות, לנציגים הללו יש זכויות בישראל, המופעלות בעת הצורך – לא למען המדינה, אלא למען המשפחה המורחבת.
23. משפחות מורחבות חורגות מהניתוח הפוליטי המקובל שבאופן כללי עוסק רק ביחידים ובמדינות. במצב הנוכחי, משפחות/קהילות/עדות יוצרות פוליטיקה דרך תמרון בין אוניברסליות לפרטיקולריות, ונראה שהתמרון, כלומר הקיום הממשי, מבוסס דווקא על אי-קיום במסגרת המושגית המקובלת.
///
0618 עיתון פילוסופיה 
מעניין מאד. תודה