פילוסופיה, אינטליגנציה גבולית ואיכות חיים

/// מאת:
עמרי בליך. בוגר תואר ראשון בפילוסופיה ולימודים רב תחומיים באמנות באוניברסיטת תל אביב. עובד כמדריך שיקומי בבית אקשטיין.
אור יניר. דוקטורנט ומתמחה בפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית באוניברסיטת מידלסקס, לונדון. עובד כמדריך שיקומי בבית אקשטיין ופסיכותרפיסט.
/// 0618 גיליון 002, אביב 2013

איור: קרן כץ

"אז מה תעשה עם זה?" – זו אחת השאלות הנפוצות, אם לא הנפוצה ביותר, שסטודנטים לפילוסופיה שומעים. בעולם כמו העולם שאנחנו חיים בו, עולם שבו אנשים הולכים ללמוד כדי לרכוש מקצוע שיוכלו להפיק ממנו את התועלת המרבית בטווח הקצר ביותר, הסטודנטים שבוחרים ללכת ללמוד פילוסופיה בוחרים בחירה אמיצה. לא משום שהם מביאים בחשבון שיצטרכו להבין לעומקם רעיונות סבוכים ומורכבים, אלא מסיבה פשוטה הרבה יותר – מרגע שבחרו בלימודי פילוסופיה, הם ייאלצו להתמודד שוב ושוב עם אנשים שישאלו אותם "אז מה תעשה עם זה?". רוב האנשים (לצערנו) לא מאמינים בבחירה בתחום שאין לו תכלית ישירה וחומרית. ואם נהיה לרגע כנים – את השאלה "מה תעשה עם זה?" אפשר להמיר בשאלה "אז איך אתה מתכוון לעשות מזה כסף?".

אז מה באמת עושים עם זה? איך באמת אפשר להפיק מזה תועלת חומרית?

נראה לנו שבלימודי פילוסופיה מתייחסים בין השאר, ואולי לא במתכוון, בדיוק לשאלות מהסוג הראשון. חלק מהמהות של פילוסופיה הוא עיסוק בשאלות אתיות כמו "מה עלי לעשות?", ובאופן הזה היא מתייחסת גם לעצמה.

לימודי פילוסופיה כנראה לא ייתנו לנו תשובה של ממש לשאלה השנייה. עם זאת, גם לשאלה השנייה אפשר להתייחס באופן פילוסופי יותר וקונקרטי פחות ולהפוך אותה לשאלה "האם הדחף עבור כסף הוא דבר טוב?". אפשר גם להפוך אותה לשאלה בפסיכולוגיה ולשאול: "האם כסף הוא באמת המניע ומה ההשלכות של מניע כזה על האדם כאדם"? אבל זו לא כתבה בפסיכולוגיה, וגם לא דיון בשאלה אם כסף הוא טוב או רע, ולכן נתמקד בשאלה הראשונה – מה עושים עם זה?

את השאלה הזו אפשר גם להפנות לתלמידי תואר ראשון בפסיכולוגיה. רובם מגיעים עם שאיפה כלשהי להמשיך בלימודי פסיכולוגיה גם לתארים מתקדמים, ורצוי, אם אפשר, בפסיכולוגיה קלינית. מצד שני, לכל סטודנט בשנה א' בפסיכולוגיה ידוע שלתואר שני בפסיכולוגיה קלינית (אחרי מסלול מתיש מאין כמוהו) מתקבלים בערך עשרה אחוזים מהמועמדים. השאר, מתחלקים בין אלה שממשיכים לתחומים אחרים בפסיכולוגיה לבין אלה שעוזבים ומנסים דברים אחרים. במילים אחרות – גם רוב הסטודנטים שלומדים לתואר ראשון בפסיכולוגיה לא יפיקו מזה תועלת חומרית. מהניסיון שלנו, אנשים לא הולכים ללמוד פסיכולוגיה בשביל הכסף (יש דרכים מהירות הרבה יותר להרוויח כסף), אלא בעיקר מתוך מניעים אחרים – אחת התשובות הנפוצות של סטודנטים לפסיכולוגיה לשאלה למה הם בחרו ללמוד דווקא תחום זה היא כדי ללמוד על עצמם ועל החיים. התשובה של סטודנטית אחת שעמרי מכיר, ושלמדה פסיכולוגיה ופילוסופיה הייתה מעניינת – היא ענתה שהלכה ללמוד פסיכולוגיה כדי ללמוד על החיים, אבל את התמורה הטובה ביותר לזה קיבלה דווקא בלימודי הפילוסופיה.

לדעתנו, למידה על החיים עצמם היא התכלית העיקרית בפילוסופיה. וזה פרקטי – לא במובן של מקצוע שישתלם לנו מבחינה כלכלית וחומרית – אלא במובן רחב בהרבה. אין עוד תחום שמלמד כל כך הרבה על החיים עצמם כמו פילוסופיה. אך עדיין נשארות השאלות: "אז מה תעשה עם זה בפועל?", "איך מתרגמים את זה למשהו פרקטי?", "איך אפשר ליישם את כל הידע הזה שרכשנו על החיים?".

באחד השיעורים שהשתתף בהם עמרי, ניסה המרצה להגדיר מה זה בעצם אומר להיות פילוסוף. התשובה שאליה הגיע המרצה בסופו של דבר היא שפילוסוף הוא מורה גדול. בין שנסכים על תשובה זו ובין שלא, נראה לנו שהרוב לא יחלקו על כך שהוראה היא התחום העיקרי שבוגרי פילוסופיה יכולים לכוון אליו בסיום לימודיהם (הגם שיש היום תחומים אחרים לחלוטין שמערבים פילוסופיה, ושניתן לפנות אליהם כמו למשל למדעים קוגניטיביים ולחברות קצה בהייטק אזוטרי שהולך ותופס יותר ויותר מקום היום כאינטליגנציה מלאכותית).

וזה פחות או יותר היה הכיוון שלנו כשיזמנו את "החוג".

"החוג" הוא חוג פילוסופיה יישומית שאותו אנחנו מעבירים במקום שבו אנו עובדים, "בית אקשטיין – הנרקיסים הרצליה" – מסגרת שיקומית לאנשים בעלי אינטליגנציה גבולית. הוא עוסק באופן שבו פילוסופיה יכולה לעזור בהתמודדויות שבחיי היום-יום, ומשלב בין הדרכה להוראה ולטיפול. אוכלוסיית היעד של המסגרת היא בוגרים בני 40-20 המוגדרים כבעלי קשיי למידה והסתגלות ובעלי אינטליגנציה גבולית, והסובלים גם מקשיים נפשיים ורגשיים שונים. היעד המרכזי של המסגרת הוא לשפר את איכות החיים של הדיירים ולהקנות להם כלים ומיומנויות לחיים עצמאיים בקהילה. תפיסת המסגרת השיקומית – הבנויה על מודל איכות חיים המותאם לכל אחד באופן אישי – היא לאפשר לפתח דפוסי חשיבה חדשים ולקרב את אוכלוסיית השוליים לחברה כדי לקדם את רווחתה. תפישה זו מבוססת על מחקרים שמראים כי ככל שרמת התפקוד והעצמאות של האדם גבוהות יותר, כך שביעות הרצון ואיכות החיים שלו עולים. כדי לאפשר את זה, לכל דייר במסגרת נתפרת תכנית "תמיכות" אישית המבוססת על הערכה עצמית ועל רצונותיו מצד אחד ועל חוות דעת מקצועית מצד שני. במסגרת התמיכות עובד הדייר עם המדריך האישי שלו על כארבעה נושאים עיקריים שהוא עסוק בהם בחייו. ברוב המקרים, הנושאים האלה משקפים קשיים שכל אדם יוכל להזדהות איתם ברמה כזו או אחרת.

רגע – שנייה – אינטליגנציה גבולית? קשיים נפשיים? איכות חיים? פילוסופיה? זה הולך ביחד? זה נשמע פרדוקסלי. נסו לדמיין אדם עם אינטליגנציה גבולית מנסה להבין את אפלטון או את ניטשה… אבל האמת היא שהנושאים שמעסיקים בני אדם בחיי היום-יום משותפים לרובם, בלי קשר לרמת האינטליגנציה שלהם. לכל בני האדם באשר הם יש שאיפה לחיים טובים יותר, ותהיה ההגדרה לחיים טובים שתהיה. כולם שואפים לרווחה רגשית טובה יותר, ליחסים בין אישיים טובים יותר, להכלה חברתית, להתפתחות אישית ועוד. פילוסופיה אולי לא יכולה לספק לנו תשובות חד-משמעיות לנושאים האלו, אבל דרך ההוראה שלה והלמידה שלה בהחלט אפשר להרחיב את הפרספקטיבה של כל אחד ואחד מאיתנו, בין שרמת האינטליגנציה שלו גבולית ובין שמגרדת את הגאונות. כל שצריך הוא ראש פתוח.

החוג מורכב מעשרה מפגשים שלכל אחד מהם תכנית במבנה זהה – הצגת רעיון פילוסופי של הוגה כלשהו שתמיד קשור לאתיקה בצורה זו או אחרת. תמיד נשאף להסביר לפי יכולת ההבנה של המשתתפים ולהעביר את הרעיונות בצורה פשוטה ומצומצמת ביותר. כך למשל, את משל המערה המפורסם לימדנו באמצעות סרטון יוטיוב, ולאחריו ערכנו דיון מודרך ובחנו איך התובנה הפילוסופית הספציפית של אפלטון משתקפת בסיטואציות יום-יומיות, ואיך היא יכולה לעזור להם להתמודד איתן באופן אחר וטוב יותר. זה השלב העיקרי של כל שיעור ודרכו אפשר היה לראות עד כמה הבינו המשתתפים את החלק הראשון. היה מאוד מעניין לראות איך התכנים שהצגנו נגעו בכל אחד ואחד במקום אישי, ואיך הם ביטאו חלק מהנושאים שהם עובדים עליהם בתמיכות. בשיעור על משל המערה, אחד המשתתפים קישר בין העולם הדו-ממדי של האסירים במערה לצפייה בטלוויזיה. אותו משתתף מרבה לצפות בטלנובלות ותופס אותן כשיקוף של המציאות. הן משמשות עבורו כאידיאל שאליו הוא צריך לשאוף – אידיאל פסול ובו החיים אינם אלא אוסף של תככים ומזימות והצלחה נמדדת רק בכסף ובתהילה. הוא הבין כי שאיפתו לאידיאל זה, שאינו בר-מימוש כי אינו מציאותי, מונעת ממנו לממש אהבה וזוגיות. מהבחינה הזאת, בשביל המשתתף הזה ובנושא הזה, הפילוסופיה הייתה כלי טיפולי של ממש ולא רק ידע להעשרה. דרך הרעיון הפילוסופי שהעולם המוצג לפניו אינו העולם האמיתי, אותו משתתף התחבר לקונפליקט שהוא מתמודד איתו ביום יום, וקיבל חיזוק לנושא שעליו הוא עובד עם מדריך אישי במפגשי התמיכה.

בדוגמה הזו ניתן לראות את הערך המוסף שיש לפילוסופיה. מחד, התאפשר למשתתפים לרכוש ידע כללי ללא קשר למגבלה שלהם, ידע שאין גם למרבית מהאוכלוסייה "הנורמטיבית". מאידך, הדיון הכללי על הנושא משקף את אופן הווייתם בעולם ומאפשר מגוון דרכי התמודדות שונות עם המציאות. חשוב לציין שהערך המוסף הוא לא תוצר של האוכלוסייה הספציפית המדוברת. החוג הזה הותאם לאנשים בעלי אינטליגנציה גבולית, אך לימוד הפילוסופיה מתאים לכל אדם באשר הוא.

"אז מה עושים עם זה?" – החוג הוא תשובה תכליתית לשאלה זו. זו הדרך שבה אנחנו בוחרים ליישם את הידע שרכשנו, להעבירו הלאה ולא להשאירו רק כהשכלה כללית. באמצעות הסוגיות הפילוסופיות שרכשנו בלימודים אנחנו עוזרים לאנשים לשאול שאלות לגבי חייהם ולהבין יותר טוב את עצמם. אנחנו בטוחים שייתכנו תשובות נוספות לשאלה זו, ובכל תשובה וודאי טמון אופן ביטוי אחר של הידע הפילוסופי. לכן אנחנו סבורים כי אין צורך להיבהל מן השאלה, לנסות לחמוק ממנה מתוך ביטול הפילוסופיה כמקצוע או סתם להתבאס. פילוסופיה היא אולי לא מקצוע ככל שאר המקצועות, אך אין זה הופך אותה ללא פרקטית, היא פשוט דורשת מאיתנו "לצאת קצת מהקופסה" כדי להביא אותה לידי מימוש.

///