/// מאת: אורי ערן. סטודנט לתואר שני בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, "כותב בעכבר העיר אונליין".
/// 0618 גיליון 001, אביב 2012
איור: הילה נועם
לפני כמה חודשים צפיתי בהרצאה בתחום הפסיכולוגיה של האושר במסגרת סדרת ההרצאות המקוונות של פרויקט TED. המרצה הכריזמטי, פרופסור בהארוורד, הציג ממצאים המלמדים שבני אדם ניחנים ביכולת גרועה במיוחד להעריך מה יגרום להם לאושר. עד כאן נשמע סביר ולא מסעיר במיוחד. החשד שלי התחיל להתעורר כששמעתי על אותן טעויות נפוצות שאנחנו נופלים בהם בבואנו להעריך את מה שיקבע את אושרנו. כך למשל, בתמימותנו אנחנו נוטים לחשוב שאירוע כמו זכייה בלוטו יהפוך אותנו למאושרים יותר מאשר תאונה שתרתק אותנו לכסא גלגלים. אלא שהמחקר מראה ששנה לאחר האירוע, הזוכה בלוטו מדווח על אושר ברמה דומה לזו של האדם הנכה. דוגמה נוספת הראתה שבני אדם מאושרים יותר בנוגע לבחירותיהם כאשר לא הייתה להם אפשרות לחזור מבחירתם. או בניסוחו הבוטה יותר של אותו פרופסור: "חופש הבחירה הוא האויב של האושר שלנו".
כאן כבר היה לי ברור שמשהו מסריח בממלכת האושר האלטרנטיבית הזו, אבל לא הצלחתי לנסח מה בדיוק מפריע לי. החלטתי להניח לשאלה הזו, עד שנתקלתי בכתבה זו, המבשרת על שיאיר לפיד, שכניסתו לחיים הפוליטיים הייתה אז רק שאלה של זמן, משמש כמנחה של תוכנית הטלוויזיה ש"רשת" הפיקה על בסיס ההרצאות של TED. אף שהכותרת החיצונית שניתנה לאייטם הייתה לעגנית במקצת ("החלטורה החדשה של יאיר לפיד"), הכתבה עצמה פרגנה לפרויקט וללפיד עצמו. כך למשל, על TED נאמר כי מדובר ב"אחד מהפרויקטים הנפלאים שהביאה לנו מהפכת האינטרנט וחופש המידע. פרויקט תוכן טהור כוונות ונטול מטרות רווח בסגנון ויקיפדיה שמבקש להפיץ 'רעיונות הראויים להפצה'. מה שהחל ככנס אקדמי ב-1984, הפך עם מדחף האינטרנט מאחוריו למיזם מבריק שמגיש מידע מחכים באופן נגיש לקהל צמא". על הופעתו של לפיד בגרסה הישראלית נכתב: "הוא נראה נינוח בתפאורת המשרד, והקונספט של TED הולם את אישיותו: נאה, רהוט, אינטליגנטי, בעל אמירה ויודע מה טוב בשבילך".
בשלב הזה כבר הבנתי שאני חייב לבדוק את העניין. החיבור בין יאיר "אחיי העבדים" לפיד, והפרויקט הטהור-נאור של TED היה עבורי רמז עבה מאוד לריח הלא נעים שנראה כי נדף מההרצאה על הפסיכולוגיה של האושר. זה היה סרחון מהסוג שדבק בכל דבר שלפיד נוגע בו. אבל לאט לאט. ללפיד עוד נגיע בהמשך. קודם אני רוצה לספר לכם מה ראיתי כששבתי לצפות באותה הרצאה מקוונת, והבנתי שכנראה חושיי לא הטעוני: מדע האושר שנחקר בהרווארד הוא האידיאולוגיה היאיר-לפידית בקליפת אגוז.
"איזהו העשיר?"
אז מהו אותו מדע חדשני ואוקסימורוני, ושמו "הפסיכולוגיה של האושר"? את המסר אפשר לתמצת כטייק-אוף ציני במיוחד על המימרה "איזו העשיר? השמח בחלקו". כאמור, המרצה, פרופ' דן גילברט, מציג בהרצאתו כמה וכמה מחקרים המלמדים אותנו שבני אדם מעריכים בצורה גרועה למדי מה יסב להם אושר. הסברו לכשל זה קשור בבורותנו לגבי היכולת שלנו לראות באור חיובי התפתחויות שבעבר הלא-רחוק תפסנו כשליליות. "אושר סינתטי" קוראים לזה, והוא מופיע בכל פעם שהגורל מחלק לנו קלפים שלא להם פיללנו. נכנסת לכלא על פשע שלא ביצעת? כשתשוחרר כעבור 20 שנה אתה עשוי לומר שזו הייתה חוויה מרוממת נפש. החברה עזבה אותך? היא ממילא לא הייתה האחת. בניגוד ל"אושר טבעי" שהוא אושר המופיע כשקיבלנו את מה שרצינו, "אושר סינתטי" הוא האושר שאנחנו מייצרים כשאנחנו מקבלים משהו אחר.
האבסורד בסיפור זה הוא שלפרופסור גילברט מהרווארד יש הסבר סוציולוגי חתרני לנטייה שלנו להעדיף אושר טבעי על פני אושר סינתטי: "איזה מן מנוע כלכלי ימשיך לפעול אם נאמין ש'לא לקבל את מה שאנחנו רוצים' יכול להפוך אותנו למאושרים באותה המידה כמו לקבל את מה שאנחנו רוצים? קניון עמוס בִּנְזִירֵי זן לא יהיה רווחי במיוחד כי הם לא מספיק רוצים דברים. אני רוצה להציע לכם שאושר סינתטי הוא ממשי ומתמשך כמו האושר שאתם נתקלים בו כשאתם מקבלים בדיוק מה שאתם רוצים".
מה בעצם הפרופסור אומר כאן? שההעדפה שלנו לאושר טבעי או במילים אחרות, האמונה שלנו שאנחנו יודעים מה טוב לנו ומה יעשה אותנו מאושרים, היא בסך הכול ביטוי לתודעה כוזבת. שהרי לו היינו אדישים לגמרי לתנאים החומריים שלנו, היה הקניון פושט את הרגל. מישהו מרוויח מזה שאנחנו, הפריירים האוכלים את מה שמאכילים אותם, חושבים שיהיה לנו טוב יותר אם נקבל את מבוקשנו.
התחכום והעיוות של מהלך זה זועק לשמים. הוא לא רק מטיל ספק באותנטיות של כל דרישה לשינוי במצבו החומרי של האדם, אלא גם, באיזה "הפוך-על-הפוך" שנראה שרק בהרווארד הצליחו לעלות על הנוסחה שלו, מסביר לנו שבכל דרישה כזו לאושר אנחנו למעשה משמנים את גלגלי השיטה הקפיטליסטית. "היה שמח בחלקך – זה הכול בראש. אתה עני/מדוכא/נרדף רק כל עוד אתה חושב שאתה כזה. ואם אתה חושב שאתה כזה, לא רק שאתה חי בשקר, אלא שאתה גם תורם לשימור השיטה הכלכלית הלא שיוונית שניזונה מחוסר שביעות הרצון שלך".
מיקי פלד מעיר } אפשר גם להבין את גילברט באופן קצת פחות נוקשה. ייתכן שטענתו של גילברט אינה כמו שסבור אורי, שהמצב המתואר, דהיינו המצב שבו האושר שלנו משמן את גלגלי השיטה הקפיטליסטית הוא המצב הראוי, אלא שזהו פשוט המצב הקיים, גם אם לא בהכרח ה"רצוי". את ההסבר של גילברט, אפשר לכנות "אבולוציוני". הוא לא מתיימר להצדיק את התופעה אלא לבצע רציונליזציה שלה.
אחרי שהציג סדרת ניסויים המדגימים את היכולת האנושית לסנתז אושר ולראות באור חיובי את מה שנתפס בעינינו כשלילי בעבר הלא רחוק, חושף גילברט את הדוגמה המטרידה ביותר – האשליה שחופש רצון גורם אושר. בניסוי שהציג, עברו סטודנטים קורס צילום, ובסופו נתבקשו לבחור אחת מבין שתי תמונות שצילמו ולקחת לביתם. מקצת מהסטודנטים בחרו תמונה בלי האפשרות לחזור בהם מבחירתם, ומקצתם יכלו לחזור בהם. הממצא המפתיע הוא שהסטודנטים שקיבלו את האפשרות להתחרט היו מרוצים פחות מאלה שלא יכלו להתחרט.
במיוחד ראויה לציון בניסוי זה היא פרשנותו מרחיקת הלכת של אותו מומחה לאושר שהעז וקבע כי הניסוי מראה ש"חופש רצון הוא האויב של האושר הסינתטי". כלומר, כשיש לנו אפשרות לבחור, נהיה בהכרח פחות מרוצים. אבל כיצד בדיוק נובעת מסקנה זו מהניסוי? הרי כל שקרה בניסוי הוא שסטודנטים שיכלו לשנות את דעתם היו פחות מרוצים מבחירתם, מאלה שלא יכלו לשנות את דעתם. כדי לבסס את המסקנה שהפרופסור הציב, צריכים היינו לתכנן ניסוי שיראה שסטודנטים יהיו מאושרים יותר מהתמונה שברשותם כשהנסיין הוא שקובע איזו תמונה יקבלו, ולא כאשר הם בעצמם בוחרים את התמונה.
הסקת המסקנה המוטעית של הפרופסור איננה מקרית. היא עולה לגמרי בקנה אחד עם המגמה השמרנית שהוא מבטא בדבריו: כל אפשרות לשנות את מצבנו רק פוגע באושר שלנו, ולכן מוטב לנו להיות מוגבלים באפשרויות הבחירה שלנו. רק כך נהיה מאושרים. בסוף ההרצאה נראה שגילברט כבר לא הצליח להתאפק, וציטט את מקור ההשראה לאתיקה הסגפנית שלו שאותו הוא-עצמו הציג בתואר "אבי הקפיטליזם המודרני":
"המקור הגדול של הסבל ושל התחלואים בחיי האדם נובע מהערכת יתר של ההבדל בין מצב קבוע אחד למשנהו… חלק מהמצבים האלה ראוי, ללא ספק, להערכת יתר: אבל אף לא אחד מהם ראוי שנרדוף אחריו בלהט מלא תשוקה המניע אותנו להפר את כללי הזהירות והצדק, או להשחית את השלווה העתידית של נפשנו בגלל בושה לנוכח זיכרון הטיפשות שלנו, או בגלל חרטה לנוכח האימה של חוסר הצדק שלנו."*
מיד מגיעה הפרשנות הבלתי נמנעת:
"כן, דברים מסוימים טובים מאחרים. צריך שיהיו לנו העדפות שמובילות לעתיד אחד ולא לאחר. אבל כשההעדפות האלה מניעות אותנו מהר וחזק מדי, מפני שאנחנו מעריכים הערכת יתר את ההבדל בין העתידים האלה, אנחנו מסתכנים. כשהאמביציה שלנו מוגבלת היא מובילה אותנו לעבוד בשמחה. כשהאמביציה שלנו נטולת מגבלות, היא מובילה אותנו לשקר, לרמות לגנוב, להקריב דברים שאנחנו מוקירים… הלקח שאני רוצה שתיקחו מהנתונים האלה הוא שהמאוויים והדאגות שלנו, שניהם במידה מסוימת מוגזמים, משום שאנחנו ניחנים ביכולת לייצר את הסחורה שאחריה אנחנו רודפים כל הזמן".
הנה כי כן, הסחורה הנכספת מכל, האושר שתמיד חיפשנו, נמצא בתוכנו. כן, זה בסדר לשאוף להיות בריא, עשיר, מצליח, אבל לא צריך לדאוג יותר מדי אם זה לא מסתדר: תמיד נוכל לספר לנו לעצמנו שמוטב לנו כך. אל תלחמו יותר מדי למען שינוי, זה לא שווה את זה: זה יעלה לכם בהרבה מאמץ ויסכן אתכם. גרוע מזה, אתם עלולים לעשות משהו בלתי מוסרי, ובסוף ממילא לא תהיו מרוצים.
הרבה עזות מצח דרושה לאדם שמבטא דברים כאלה, כדי לטעון שהרצון של בני אדם לשנות את מצבם הוא מעין תודעה כוזבת שמשרתת את השיטה הקפיטליסטית. יש כאן דיכוי מתוחכם במיוחד של התשוקה האנושית, של כל דחף אנושי לשנות משהו בעולם. כפי שסמית' אומר: שום דבר לא ראוי לכך "…שנרדוף אחריו בלהט מלא תשוקה שמניע אותנו להפר את כללי הזהירות והצדק", שום דבר לא ראוי לכך שנשתוקק אליו באמת, עד כדי כך שנהיה מוכנים לעבור על החוק המוסרי בשמו.
כנסיית הנחמדים
כאן מן הסתם תשאלו מה אני רוצה מיאיר לפיד. ובכן, לפיד הוא היום הדובר המובהק של אידיאולוגית ה"תחשוב טוב, יהיה טוב" שמככבת במחלקות ל"פסיכולוגיה חיובית". בטור שהתפרסם לפני כחצי שנה ב"ידיעות אחרונות" יוצא לפיד נגד הורדת מס חברות. מדוע? מפני שמס זה טוב לעשירים כמוהו, ולא לעניים. עד כאן פילנתרופיה טהורה. אלא שהמהלך של לפיד נשען כולו על משחק כפול, ובו הוא מצייר את עצמו כמי שנמצא לגמרי מחוץ לחוקי השוק, כמי שאדיש למצבו החומרי, או לכל הפחות, לא יודע דבר וחצי דבר על מצב זה, ואיך אפשר לשנותו. שווה לצטט קצת מהפנינים שיאיר מפזר שם:
"אם אתם שואלים את עצמכם למה נתניהו מתאמץ כל כך לגבות מאיתנו עוד ועוד כסף במקום לתת אותו לאלה שצריכים (העובדים הסוציאליים למשל, או השוטרים והמורים), התשובה היא שזה בגללי.
הכל התחיל לפני שבע שנים. יום אחד קרא לי לפגישה רואה החשבון שלי, מני, שהוא גם חבר. "תגיד", הוא שאל בסקרנות, "מה בדיוק אתה עושה כל היום?"
"רוב הזמן אני בוהה במחשב וחושב", אמרתי, "ולפעמים אני כותב שיר, או טור".
"עוד משהו?" התעניין.
"פעם בשבוע אני הולך לטלוויזיה", אמרתי.
"ומה אתה עושה שם?"
"מדבר."
מני כתב בדפדפת: "מדבר."
אחר כך הוא שקע במחשבות עמוקות.
"אתה צריך להקים חברה", אמר לבסוף.
"מה פתאום?" שאלתי.
"אתה יודע כמה אתה משלם למס הכנסה?" הוא שאל אותי.
"יותר מחמישים אחוז", אמרתי בהיסוס.
"הצחקת", הוא אמר בפסקנות, "אתה משלם 63% ואם יבטלו את התקרה של הביטוח הלאומי תשלם הרבה יותר".
"…מה דעתך לשלם רק 36 אחוז?"
"איך בדיוק?" שאלתי.
"אתה תקים חברה".
"ומי יעבוד בה?"
"אתה".
"ומה אני אעשה בחברה הזו?"
"בדיוק מה שאתה עושה היום. תקום בבוקר, תחשוב, תכתוב."
"אז מה ההבדל?"
"ההבדל הוא שבמקום לשלם מס הכנסה של 63% וגם ביטוח לאומי, תשלם רק מס חברות של 36%."
מכאן הדיאלוג ממשיך לניסיון משעשע של רואה החשבון להסביר ללפיד כיצד לנצח את השיטה ולשלם פחות מס באמצעים כשרים אך מסריחים. האפקט הקומי של הדיאלוג נוצר מהפער שבין לפיד, האהבל שלא מבין שום דבר בכסף, ורואה החשבון הממולח שמתקשה להבין מדוע לפיד לא קופץ על ההזדמנות שיש לו להגדיל את הכנסותיו בקלות.
הסיבה שלפיד מרשה לעצמו להצטייר כמין טמבל שאין לו שום מושג בכסף (אם נניח בצד את שאלת האותנטיות של העמדה הזו) היא שהוא מאמץ את אותה אידיאולוגיה שמפתחים המדענים של הרווארד: לנו אין הרבה עניין בכסף, בהצלחה, בבריאות. כל הדברים האלה נחמדים, כמובן, אבל הם לא שווים שנתאמץ עבורם, שנשתוקק אליהם. אנחנו גם ככה לא מבינים בזה כלום. כמו האדון גילברט, גם לפיד עיוור לגמרי לתנאים החומריים שמאפשרים לו את השלווה הפסאודו-סטואית הזו: עוד 10% מס הכנסה, פחות 10%, מה זה משנה כשאתה יאיר לפיד, או יושב על גג העולם בהרווארד?
מה שצריך לשאול הוא כיצד קרה שהווינרים הגדולים ביותר הם גם המיסיונרים הנלהבים ביותר של מערכת הערכים הזו של קבלת הדין, רפיסות והשלמה שנראית זרה לחלוטין לדרכם? האם זו לא רק הדרך המתוחכמת שלהם לבעוט בסולם לאחר שהגיעו לפסגה? האם מישהו באמת חושב שאפשר להתברג לצמרת של אוניברסיטת הרווארד מתוך אדישות לקידומך ולהצלחתך? שאפשר להגיע לפריים טיים של ערוץ 2 כשאין לך מושג בכסף? אינני חושש שמישהו יקנה את עיקרי הדת החדשה הזו ברמה האישית: שום אדם לא יהפוך אדיש למצבו החומרי רק בגלל שמישהו סיפר לו שהוא יכול לסנתז לעצמו אושר, ואז לא יזדקק לקורת גג ותנור בחורף. החשש שלי הוא שברמה הפוליטית הקרדו של לפיד וגילברט תפס, והוא משתק כל מהלך של שינוי.
איך זה עובד? איך הפסיכולוגיה החיובית, שנכשלת במסר שלה כשאנחנו הולכים לעבוד, מצליחה לדבר אלינו כשאנחנו יוצאים להפגין? ובכן, מילת המפתח כאן היא 'נחמדות' שהיא כנראה הערך האולטימטיבי היום של אנשים כמו גילברט ולפיד. "היה נחמד" הוא המסר שלהם אלינו , והמסר הזה עובד, לפחות בינתיים. אפשר למחות, אפשר להפגין, אפשר אפילו להקים כמה אוהלים בשדרה, אבל רק בתנאי שזה לא יהיה חשוב לנו יותר מדי. רק בתנאי שלא נתמסר לדבר הזה בכל מאודנו, שלא נביא את התשוקה שלנו לכיכר העיר, וחלילה נפר את הסדר. לכן היה ללפיד כל כך נוח וקל להצטרף למחאת האוהלים מעל דפי העיתון – כי זו מחאה נחמדה (או לפחות הייתה כזו עד ההסלמה בדרום). צעירי רוטשילד אינם החוליגנים של לונדון. אנחנו יודעים להפגין באופן מסודר, נמנעים מאלימות, לא עושים בלגאן. אנחנו – וזאת יודעת גם מירי רגב – פשוט נחמדים.
דן ואלפיש מעיר } מידת הטולרנטיות שלפיד וחבריו העתידיים לכס השלטון מפגינים כלפי אי-נחמדות של מפרי הסדר הציבורי משתנה ממפגין למפגין ממחאה למחאה: מתברר שיש עוד פקטורים מלבד הנחמדות שכדאי לעמוד עליהם. הפגנות אחרות על-ידי מפגינים אחרים במקומות אחרים תחת הריבונות הישראלית מקבלות התייחסות שונה לגמרי, גם אם הן נחמדות מאד. צעדות והפגנות לא אלימות, שאינן ב"רוטשילד", מסתיימות בגז ובכדורי גומי; אסיפות ונאומים מטופלים בידי כוחות צה"ל ומג"ב. מלבד 'היה נחמד' ישנן עוד דרישות: 'היה לבן', 'היה יהודי, רצוי אשכנזי', וחשוב מכל 'על דרישות המחאה לכבד את ההגמוניה'. האחרונה, מעבר לאי עשיית הבלגן, היא מה שלפיד וחבריו בשאר המפלגות מייחלים לו.
חן משגב מעיר } זו אולי תמצית ההבדל בין מחאת רוטשילד לגלגולה הנוכחי אשר עליה כתבתי (עם אביגיל פרדמן) בגיליון זה, כלומר בית העם בשדרות רוטשילד. לפיד מעולם לא הגיע לבית העם וכפי הנראה אין סיכוי שיגיע לשם, בעיקר משום שפעילות המחאה בבית העם אינה מחאה של "נחמדים", ואינה "נחמדה" כשלעצמה (אף על פי שהאנשים שם נחמדים מאד!). אורי מבחין בין מחאה נחמדה לכזו המלאה בתשוקה, ובית העם הוא דוגמה מצוינת לתשוקה לשנות את הסדר הקיים (גם אם לא באלימות), לפעול במרץ ובצורה רדיקלית לכינונו של סדר יום חדש. זו אינה מחאה נחמדה ואינה מחאה שאליה יכול להתחבר יאיר לפיד.
הנחמדות הזו, הדביקות הכל-ישראלית הסכרנית הזו, זכתה לאינספור התייחסויות בעקבות הודעתו של לפיד על כניסתו לחיים הפוליטיים. אבל מה שאולי לא הודגש מספיק, ושנדמה לי שעולה בצורה יפה מהקרבה שבין לפיד לבין אותו פרופסור לפסיכולוגיה של האושר, הוא ההזדהות והקבלה המוחלטת של לפיד את מה שיש. כי זו הרי תמצית הנחמדות – לקבל את המצב כפי שהוא, לא להתקומם נגדו, לא לעשות בלגן. עמדה מובנת מאליה אצל מי שנמצא בצד של המנצחים, מי שלא צריך לסנתז לעצמו אושר באופן מלאכותי. סבירה אולי קצת פחות אצל מי שלא בטוחים שנשאר להם מה לסנתז.
///
0618 עיתון פילוסופיה 