"בועה" | ראיון עם פרופ' ענת בילצקי על בועות פוליטיות

עורכות העיתון, יעל אטיה ורביד רובנר, נתקלו בתמלול הרצאה שהעבירה פרופ' ענת בילצקי בתחילת 2012, בכנס "Reworking Political Concepts II" בניו-יורק, על "בועה" כמושג פוליטי, ופנו אליה עם כמה שאלות.

/// 0618 גיליון 002, אביב 2013

    אז מנין נולד העניין שלך במושג "בועה"?

כשהוזמנתי להשתתף בכנס, תקפה אותי צניעות ותחושת יראה מפני היומרה להעלות תרומה בעלת משמעות לסוללת המושגים הפוליטיים החשובים באמת. תחת זאת החלטתי לאוורר אחת ולתמיד את האובססיה שיש לי במצבנו הפוליטי כ"בועה".

    מהי בדיוק בועה פוליטית?

מהי בועה פוליטית? בועה פוליטית היא המרחב האפיסטמי-התנהגותי, ובו, בדרך כלל, אנשים בעלי תודעה פוליטית נכשלים בלהעריך נכוחה את כוחם והשפעתם ומשתעשעים באופטימיות שקרית, בשיח פנימי סלף-רפלקטיבי, ובמקרה של האקדמיה – בנתק מפותל, אפילו מביך, מהחיים הפוליטיים האמיתיים. יש מהות פרדוקסלית לבועה פוליטית-אינטלקטואלית: הבועתיות שלה סותרת את עניינה האינטלקטואלי בפוליטי. בעצם, החיים בתוך בועה אינטלקטאלית-פוליטית הם מקרה של הקרבה-עצמית אפריורית: אנו נדבר, נחשוב, נדון, ננתח, נרכיב, נפרק, ניצור מחדש את הפוליטי, ללא מגע אמיתי איתו.

    אז איך הפכה הבועה למושג פוליטי?

שאלתי האם "בועה" הוא מושג מעבר למובן הטריוויאלי שבו כל מילה הנעטפת בגרשיים הופכת מושג, או בעצם "מושג"? ויותר לעניין – האם זה מושג פוליטי? האם התרגיל הפילוסופי בו נהפוך אותו למושג פוליטי הוא תרגיל לגיטימי, או שמא תרגיל כזה לוקה בסיכון המקצועי של פילוסופיה היתולית? גם אם נדלג מעבר לסיכונים הפילוסופיים, האם אין עלינו להנהיר, באופן מפורש ומהותי, מה פוליטי ב"מושג פוליטי"? בין המושגים הרבים אשר משתתפים בבניין הלקסיקון, נראה שהמושג "בועה" חשוד במיוחד כמשיג גבול.

לא מדובר כאן בבועות הכלכליות המככבות בימים אלה בתקשורת, בועות זמניות אשר מתפוצצות ללא-כלום. בממלכת הפוליטיקה אנו פוגשים בועה אחרת – בועה יחידנית, מבודדת, בעלת קרום דק ושקוף, אשר מבדיל בינה לבין העולם מחוצה לה אך שומר על קשר ויזואלי – לא יותר מויזואלי – בין הפנים לחוץ. דוקא תכונות אלו הופכות את הבועות למושא לשימוש פוליטי-מושגי ויותר מכך – הופכות אותן לבועות פוליטיות באופן מהותי.

יש לבצע כאן מעקף מתודולוגי: הפילוסופיה היא משחק הלשון המוקדש לניתוח רציונלי ביקורתי של מושגים. אם "בועה" הוא מושג פילוסופי, אזי הטיפול הפילוסופי בו דורש ניתוח רציונלי ביקורתי. שימו לב למשפט התנאי: האונטולוגיה המושגית של הבועה היא אשר מאפשרת את השימוש (הרציונלי, ביקורתי) המוצע כאן. אם "בועה" אינו מושג טוב בהקשר של עניין פילוסופי מהסוג שמוזכר כאן, אז התרגיל הנוכחי מיותר. במלים אחרות, בבסיס הניתוח יש כאן קדם-הנחה – ש-"בועה" הוא מושג. ועוד – מעבר לקדם-ההנחה הזו, יש לנו גם מטרה מכוונת: לא רק ש"בועה" הוא מושג, אלא הוא מושג פוליטי; ופוסטולט זה מחבר בין התרגיל הפילוסופי והאג'נדה הפוליטית שלו. ר"ל, בדיוק הפוליטי הוא אשר דורש מאתנו להפוך את עמדתנו הרציונלית-ביקורתית לבעלת משמעות פוליטית. ולכן – במקום לשאול מה הופך בועה לבועה פוליטית נשאל  מהי בועה פוליטית?

    אמרת מקודם ש"הפילוסופיה היא משחק הלשון המוקדש לניתוח רציונלי ביקורתי של מושגים", כיצד קשור העיסוק במושגים פוליטיים, ובכללן במושג הבועה, לפילוסופיה שאת אוהבת לעשות, פילוסופיה של הלשון בכלל או ויטגנשטיין בפרט?

מויטגנשטיין אני לוקחת את הכלי המוחשי, הביצועי, לבדיקה של בועות.

בשני מקומות אני מוצאת הפניות ויטגנשטייניות לבועה, ללא השימוש במלה "בועה" כמובן. המפורסמת ביותר מראה לנו עין, לא בועה:

"כך רואים אנו, שכשממשיכים את הסוליפסיזם בדקדקנות, הוא מתלכד עם ריאליזם טהור. האני של הסוליפסיזם מתכווץ לנקודה ללא-גודל, ונשארת רק הממשות המצטרפת לו." (מאמר לוגי-פילוסופי, סעיף 5.64)
ואני לומדת ממנו, מויטגנשטיין, שעולמו של הסוליפסיסט הוא הוא העולם האמיתי, העולם האמיתי שלו. זוהי טענתי נגד הבועה הפוליטית: בהיותם בתוך הבועה, תושבי הבועה אינם מצליחים להתעסק בעולם שמחוץ לבועה, חוץ מבאופן מבודד וביקורתי, כי הם תופסים רק את פנים הבועה.

וביחס לויטגנשטיין המאוחר – גם הוא רומז לבועות בהן הפילוסופים מתפקדים. הוא לא מדבר על אינטלקטואלים או אקדמאים, אלא על פילוסופים אשר כלואים ב"תמונה".

"נמצאנו כלואים בתמונה. ולא יכולנו להשתחרר, כי היא שכנה בתוך הלשון שלנו, והלשון נראתה רק כחוזרת ומזכירה לנו אותה ללא-רחם. " (חקירות פילוסופיות, סעיף 115)

כאן מדובר בשימוש בשפה – הרגל של משחק לשון אובססיבי, קבוצתי אטם אותנו לשיח האמיתי שבחיים האמיתיים. בהשאלה אומר שהשיח שלנו בבועה האקדמית-אינטלקטואלית-ביקורתית-רדיקלית השתלט עלינו וניתק את הדיון הפוליטי ואת ההבנה הפוליטית שלנו מהחיים הפוליטיים האמיתיים, החיים הפוליטיים ש"בחוץ".

"כאשר הפילוסופים משתמשים במילה – "ידיעה", "הוויה", "עצם", "אני", "משפט", "שם" – ומנסים לתפוס את מהות הדבר, אנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו: האם אי-פעם השתמשו כך במילה זו בפועל בלשון, שהיא-היא מולדתה? – אנו מחזירים את המלים משימושן המטפיזי את שימושן היום-יומי." (חקירות פילוסופיות, סעיף 116)

בחיפוש אחר תשובות לשאלות הנ"ל, לא ננסה לספק הסבר תיאורטי אשר קובע את המהות של בועות פוליטיות. במקום זה נציית להוראותיו של ויטגנשטיין לתאר על ידי דוגמאות, לא להסביר. (אך כמובן שיחד עם זאת, לא נציית לאמירתו "אל תחשוב, אלא התבונן" בניסיוננו להבין…). נאסוף מקרים ואזכורים שיחשפו אותנו לבועות פוליטיות; כך נבין מהן בועות פוליטיות, ולא על ידי הסבר תיאורטי כלשהו. לא לדאוג: לא נבגוד בניתוח אנליטי ביקורתי; נהפוך הוא – נעסוק כאן בטיול ויטגנשטייני דרך דוגמאות מופת של בועות פוליטיות שיספקו לנו את הניתוח הרציונלי, ויותר מכך – הביקורתי, שאנו זקוקים לו למען נגיע להבנה פילוסופית ופוליטית.

    האם תוכלי לתת לנו דוגמה לבועה פוליטית ישראלית?

כמובן. נתחיל עם תיאור ראשון; נספר סיפור. זהו סיפור אישי שאינו מתיימר ללבוש אוביקטיביות מדעית. ב-1977 נערכו בחירות בישראל – כרגיל מלוות במסעי בחירות רעשנים, אלימים, אינטנסיביים. הרקע ידוע לכולם: ה"שמאל" המסורתי בהנהגת מפא"י, שהיה בשלטון מ-1948, והימין-מרכז המסורתי (ליברלים, ציונים כלליים, חרות, ליכוד), שלראשונה מאז 1948 היווה מתמודד רציני לשלטון. ליד אלה תמיד היו מפלגות דתיות אשר לא הובטחו אוטומטית לאף צד.

בתוך אותו השמאל המסורתי ניתן היה להבחין ב"שמאלניות" יותר או פחות רדיקאלית. זוהתה שם קהילה מעט פחות "מתונה" – אליה השתייכתי – ובתוכה ציר מסויים סביבו נמצא "השמאל האמיתי" בלבושה של מפלגה מסוימת, של"י (שלום לישראל).

בחודשים שלפני הבחירות, הקמפיין של של"י הצליח במידה מסויימת לשכנע בוחרים מהשמאל "הרגיל" – או כך לפחות חשבו חברי הקהילה שאתה התרועעתי. מדובר באושיות השמאל הפועלי, וכמו כן במי שהתגורר במגורי הליברלים. האהדה לשל"י הפכה להיות המודה הנבחרת של אינטלקטואלים, אקדמאים, אפילו יאפים נוטי-שמאל. עד כמה שהיום הדברים נראים סוריאליסטים, עם החכמה והציניות שמלוות את הבדיעבד, לא נדיר היה לשמוע את הטענה ההזויה, הבומבסטית: "כל מי שאנחנו מכירים מצביע של"י."

באותם הימים עבדתי במוסד ממשלתי של משרד העבודה, בקרית המלאכה בדרום תל אביב, שם למדו בחורים משכונות העוני של כפר שלם ונווה שאנן מקצועות כמו חשמלאות, טכנאות טלפונית, מכונאות רכב וכיו"ב. אני לימדתי אותם אנגלית ומתמטיקה; ודיברתי איתם מידי יום – על הסביבה שלהם, על החיים שלהם, על הקשיים שלהם, על האמביציות שלהם, על החלומות שלהם. הדברים היו מרתקים – לי ולהם (או כך חשבתי). דיברנו באותה השפה – עברית – והתחברנו דרך תרבות של אותו המקום – ישראל. לכן גם נראה לי מתאים ביותר לשאול אותם, שלושה ימים לפני הבחירות, שלוש שאלות: האם הם יצביעו? למי/מה הם חושבים להצביע? ומדוע הם יצביעו למי/מה שהם חושבים להצביע?

באופן מפתיע (לי, כמובן) כולם ענו בחיוב לשאלה הראשונה. ומיד, באופן מפתיע אך טבעי וכמעט אוטומטי, ללא שמץ של התלבטות או היסוס, הם ענו לשאלה השניה. כמעט כולם אמרו שהם מתכוונים להצביע לליכוד; המעטים שלא אמרו ליכוד – אמרו מפד"ל. וכששאלתי בתורי, במצב של תדהמה, אם מישהו מהם חשב להצביע של"י הם שאלו אותי מה זה של"י?

עזבתי את השאלה השלישית, ושאלתי – את עצמי – במקומה: הייתכן שאני וכל הנמצאים בסביבתי הטבעית תמצית הקיום הבועתי (הפוליטי)? או אולי תלמידי הם אלה שנמצאים בבועה (ימנית, דתית) ותפיסתי/נו של העולם הפוליטי היא היא הריאליסטית יותר, האמיתית יותר? בנקודת הזמן ההיא – מספר ימים לפני הבחירות – הייתה זו שאלה ספקוליטיבית; אך היה גם חשד טורדני שחיזויינו המבוססים על הערכות אישיות של מצב הרוח הציבורי מוסטים ביותר. ואכן – תוצאות הבחירות העלו את הליכוד לשלטון (עם 33% מהקולות), נתנו למפלגות הדתיות 17 חברי כנסת, והכניסו 2 חברי כנסת משל"י – 1.5% מהמצביעים. כל מי שהכרנו היה שם – אבל "שם" היה בועה.

    הבועה הזו היא בעצם דוגמה פרטית, האם אפשר לעשות עם הסיפור הזה משהו כללי יותר, תיאורטי יותר?

האם ארצה לעשות תיאורטיזציה של הסיפור? להכליל ממנו? ויטגנשטיין ממשיך להתריע בנו, להזהיר אותנו נגד ה"הגישה הבזה למקרה הפרטי" ונגד ה"כמיהה שלנו לכלליות". ובכל זאת, ניתן לעשות כאן שני סוגי הכללות.

שביל נאיבי, פשטני, מציע לחשוב ברמה בסיסית ביותר על התנהגות פוליטית או חברתית של כל קבוצת אנשים המזוהה ע"י דבק של מחשבה, שיח, או אידיאולוגיה, מבוסס אולי על גורמים אתניים, גזעיים, מגדריים, סוציו-אקונומיים או דתיים, כ"בועה". יוצא מכך שהעולם הפוליטי-חברתי מורכב ממספר עצום של בועות אשר מתייחסות זו לזו כדרכן של בועות: יש ביניהן נתק אינהרנטי של זהות פוליטית שמתואר כיאות על ידי מטפורת הבועה – נפרדות אך אולי נוגעות, נראות זו לזו אך ברמות שונות של עוורון. בסכמה בועתית זו אפשר לדבר על "הבועה התל אביבית", "הבועה היאפית", "הבועה הצבאית", "הבועה האינטלקטואלית", "הבועה האמנותית", "בועת העושר" ועוד. אכן, כך אנו מדברים לעתים. ובכל זאת, נדמה לי שזו תפישה ראשונית שמשמשת כהתחמקות מהערכה עמוקה יותר של הגיאוגרפיה הפוליטית שלנו.

הכללה אנינה יותר, פרובלמטית יותר (ואולי אין זו הכללה בכלל), מציעה שאסופות מסויימות נוטות יותר לבועתיות מאחרות. לא כל קבוצה המוכרת כקבוצה היא בהכרח בועה – רק אלו אשר מכסות את עיניהן בצרות האופקין הפונה בעיקר פנימה. דוגמה ידועה לכך, לפחות בתפישה העממית, הוא "מגדל השן" האקדמי (והנה, כאן, עוד מטפורה). התווית הזו מצביעה על ההתנתקות ההכרתית, אפילו המכוונת, של האקדמיה האינטלקטואלית מהעולם האמיתי ואף נושאת בחובה קונוטציה שלילית של אליטיזם. כמושג חברתי "מגדל השן" אוחז במובן תיאורי שקוף ובמשמעות ערכית חד-משמעית ושלילית. אבל לא ברור שהמושגים שמזהים בועות כאלו הם הכללות, ובטח לא הכללות פוליטיות. גם אין כאן שום מסתורין מושגי, אין כאן ממש בעיה. ובטח לא בעיתיות פוליטית.

    אז מתי "בועה פוליטית" הופכת ממש לבעיה?

הבועה הופכת לבעיה כשהיא מתפקדת פוליטית כמנוף פרדוקסלי, אולי אפילו סתירתי. דוגמה מובהקת היא קבוצה קצת שונה ממגדל השן האקדמי, קבוצת חיתוך של אינטלקטואלים שונים – אקדמאים אשר נמצאים לרב במדעי הרוח והחברה (אך לא רק), שמאלנים, פוסטמודרניסטים, אמנים, ולפעמים-לפעמים אוסף מאוד מיוחד של פוליטיקאים רדיקליים. התכונה הבולטת ביותר של בועה זו היא דווקא העניין והמחויבות הפוליטיים שלה. בעצם יש בה, בבועה, הכחשה מפורשת של ניתוק – הבועה אינה חושבת את עצמה בשום אופן בועה. נהפוך הוא: הבועה עסוקה באופן קולני בשיח עם ועל הקהילה הפוליטית. אך – אני מעיזה לומר – דווקא הומניסטים אינטלקטואלים, אקדמאים, אמנותיים, שמאלניים הצליחו לייצר כשלון הורס של תודעה פוליטית על ידי אימוצם של מנטליות בועתית, שפה בועתית, קיום בועתי, ולמרות כוונות נקיות – התנהגות פוליטית בועתית. הבועה הזו מתיימרת להיות אקטיביסטית, אך היא מפריכת-עצמה. הבועה היא בועה פוליטית, ערה להיותה פוליטית אך עיוורת לכך שהיא בועה.

שתי תכונות של בועה אולטרה-מתקדמת זו בולטות ביותר. ראשית – ביקורת. שיטת העבודה של הבועה היא לא אחרת מאשר ביקורתית. אך הביקורת, במחוזות ידועים, הופכת מאמצעי למטרת האג'נדה של הבועה. כל מה שמחוץ לבועה נתפס כראוי לביקורת – לא רק הרשויות הפוליטיות הקונבנציונליות, אלא כל רשות מוסדית, עם תומכיה ומעודדיה, מפורקת בשיח הבקורתי: ממשלות, כמובן, אך גם בתי הדין, המשטרה, התקשורת והמדיה, ובעצם התרבות עצמה (על פועליה ומשתתפיה), אשר מהווה מטרה לניתוח בקורתי ובעטיו תוכחה. שנית – רדיקליות. הבועה, בהיותה בועה אותנטית, אינה יכולה שלא להיות רדיקלית. יש כאן ביקורת מן השורש, גם של מוסדות פוליטיים וגם של נורמות תרבותיות; לא רק זלזול מקומי, אלא דרישה לשינוי סיטונאי, רחב, כל-כולל. הרדיקליות מחזקת את הביקורת, מנחה אותה כאמצעי וכמטרה, ומספקת פיגומים מושגיים לפירוק.

    אז מה עלינו לעשות עם הבועה הספציפית הזאת?

אינני יודעת. ייתכן שאין פתרון תיאורטי או מושגי לפרדוקס הזה. ייתכן שנוכל רק לשנות את השיח המעשי שלנו, דהיינו, בשיחה שבתוך הבועה, בפרקסיס האקדמי-פוליטי. ייתכן שנצטרך לחזור, שוב, לויטגנשטיין אשר עונה למקשים עליו בתשובה: "זהו, כך אני פועל." (חקירות פילוסופיות, סעיף 217)

ואם יש לנו עוד קצת זמן, אשמח לספר סיפור אחרון, שאולי מרמז על כיוון מעניין לפתרון…

    כמובן…

הסרט Examined Life (2008)1 פורסם כסרט ש"מוציא את הפילוסופיה מכתבי-עת אקדמיים וכיתות אוניברסיטאיות ומחזיר אותה אל הרחוב." הסרט עוקב אחר מספר פילוסופים (פיטר סינגר, מרתה נוסבאום, סלבוי ז'יז'ק, קורנל ווסט, קוומה אנתוני אפיה, מייקל הרדט, אביטל רונאל וג'ודית בטלר) כשהם מדברים פילוסופיה "ברחוב" ומספרים לקהל הצופים על הפילוסופיה שלהם. נעשה נסיון הרואי כמעט להוציא את הפילוסופיה מבועתה על ידי מיקום כל אחד מהם בסביבה מטריאלית, מוחשית – בפארק, על סירה, בשדרה החמישית של ניו-יורק, במונית, במזבלה. אך האם שינוי הבמה באמת משנה את הבועה? האם אין הם ממשיכים, כדרכם בכיתה ובאולם ההרצאות, לנהל שיחה ושיח אשר שמורים לאקדמיה האינטלקטואלית? האם לא היינו יכולים להקליט ולרשום את דבריהם המנוסחים היטב כמאמרים אקדמיים? כמובן שכן!

רק פילוסופית אחת עושה משהו אחר. אי אפשר לתאר את תרומתה של פרופ' ג'ודית בטלר לסרט כהרצאה, ובעצם לא כשום מודל אחר המוכר בשיח האקדמי. היא מטיילת ברחובות סן פרנסיסקו עם סונורה טיילור, חברה פרפלגית בכסא גלגלים, ומשוחחת איתה על נושאים שגולשים מנכות להרגלים חברתיים, לגוף, למודות לבוש, לשאלות קיומיות. דבר לא נאמר באופן מפורש על פילוסופיה, ומעט מאוד נאמר באופן מפורש על הפוליטיקה. היא מדברת עם סונורה, לא אל הקהל. היא בתוך הדיאלוג, היא לא מציגה את מחשבותיה כמרצה, כשחקנית, ככוכבת. היא מדברת עם טיילור, שואלת אותה על עצמה, על מה שהיא חושבת, על משמעות הדברים בשבילה. וכשטיילור מתלוננת על הקור, הן נכנסות לחנות בגדים לקנות סוודר. ואז אומרת טיילור:

“It’s gonna be a new show, Shopping With Judith Butler.”

כשחוזרת הרצינות לשיחה, עוברות השתיים, ללא אזהרה, לדבר על בדידות חברתית. זהו הרגע היחידי המוקדש לפילוסופיה כפי שאנו מכירים אותה. ונראה שטיילור – לא בטלר – היא זו שמתפתה לשאול שאלה פילוסופית פר אקסלסנס:

“When do you count as a human?”

ובטלר עונה:

“Do we or do we not live in a world in which we assist each other? . . . Hopefully people will take it up and say yes, I too live in that world, in which I understand that we need each other in order to address our basic needs . . . and I want to organize a social and political world on the basis of that recognition.”

זהו סוף השיחה – אך זוהי המחשבה שהייתה על המסך לכל אורך הטיול. לעולם לא לבד על המסך, כפי שהיו כל שאר הפילוסופים הכוכבים בסרט, בטלר עשתה את הפילוסופיה שלה ביציאה מהבועה (האם אי פעם הייתה בתוכה?) – היא גילמה את הפילוסופיה שלה מוסרית ופוליטית. כך היא עושה פילוסופיה; כך היא עושה פוליטיקה. זהו – כך היא פועלת.

///